הקשר שלנו עם משה רבינו – אשר ההילולא שלו תחול במוצאי שבת – אינו רק קשר בין מנהיג לעם, או בין רב לתלמיד, אלא הוא קשר עמוק ופנימי הרבה יותר, "כי משה הוא מלובש בכל אחד ואחד מישראל, בכל איבר ואיבר" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כו). הוא לא רק המנהיג שלנו / הרב שלנו; הוא נמצא בכל איבר מרמ"ח איברינו.

מה הוא עושה ברמ"ח אברינו? לצורך מה הוא מתלבש בהם? מסביר רבינו הקדוש: "משה הוא מלובש בכל אחד ואחד מישראל, בכל איבר ואיבר, ומזכיר כל איבר ואיבר, שיעשה המצוה השייכה לאותו איבר, כי רמ"ח מצוות כנגד רמ"ח איברים" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כו). ובכן, הוא מתלבש באברינו כדי להזכיר לנו לקיים את המצוות. והמסר העולה מהדברים הוא:

משה רבינו לא היה רק רב גדול וצדיק, שלימד אותנו את תרי"ג המצוות, אלא הוא זה שדואג הלאה שנקיים אותן, ונותן לנו את הכוח לכך.

כאן טמונה גם אחת ההבנות העמוקות בנושא ה"התקשרות לצדיק":

הצדיק אינו רק מורה דרך, וספריו הקדושים אינם רק ספרי הדרכה, אלא הוא זה שנותן את הכוח לאנשיו לקיים את הנאמר בספריו ולצעוד בדרכו הקדושה. ולכן גם נחוצה ההתקשרות אליו, שכן בלעדיה, הופכים ספריו מקור לצבירת יֶדַע בלבד ותו לא. רק ההתקשרות היא ההופכת את הלימוד בספריו לעבודה מעשית.

* * *

לא רק ההתעוררות לקיום המצוות, של משה רבינו מלובשת באברינו, אלא יותר מכך: גם הענווה העצומה שלו מלובשת באברינו; אותו משה רבינו שהיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", חנן גם אותנו בענוותנותו, "כי דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר; וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל, בכל איבר ואיבר" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, עב).

השפלות של משה 'מושתלת' בנו, אך צריך להחיות אותה, שכן: "אותו השפלות של משה, שהוא מושרש בכל אחד מישראל, הוא מונח ושוכב אצל כל אחד ואחד בבחינת שכיבה ומיתה, כי זאת השפלות נתעלם אצל כל אחד, ואינו מתעורר ומתגלה אצלו" (שם). ורק כשהאדם מתעורר לשוב בתשובה, מתעוררת נקודה זו לתחיה – "ואזי, כְּשֶׁנִּחְיֶה השפלות של כל אחד, בחינת שפלות של משה שיש בכל איבר ואיבר, אזי רואה ומרגיש כל אחד שפלותו, מאחר שחזר ונחיה ונתגלה אצלו בחינת השפלות של משה שיש בכל איבר ואיבר" (שם).

* * *

אך שימו לב: עדיין לא נגענו בנקודה הפנימית של עבודתו של משה רבינו אתנו: ההעלאה מ"שמד" ל"רצון". שכן "זה היה עבודת משה רבנו, עליו השלום, כל ימי חייו, וגם לאחר מותו" (ליקוטי מוהר"ן, רטו).

ומהי אותה העלאה בין שמד לרצון? "שמד" ו"רצון" הם שני הקטבים שביניהם אנו נעים ונדים יום יום. "רצון" הוא מצב שבו אנו רוצים את ה', משתוקקים אליו ועושים את רצונו. לעומתו "שמד" הוא מצב של חוסר רצון, שיממון והליכה אחר התאוות.

מי שעומד ועוזר לנו בכל רגע, לעלות ממצב של "שמד" למצב של "רצון"; לצאת מהשגרה החשוכה ולמלאות את הלב בהשתוקקות; ללמוד תורה לא ביובש אלא בגעגוע אל ה'; לרצות דברים שחשבנו להתייאש מהם וכן הלאה – הוא משה רבינו. "וזאת הנקודה, בחינת 'משה' שמלובש אצל כל אחד ואחד, היא עומדת בין שמד לרצון, שהוא בין הסטרא אחרא והקדושה; ועל ידי זה כל כוחו להתגבר לצאת בכל פעם מרע לטוב, שהוא בחינת משמד לרצון" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, ג).

וככל שמתקרבים לאותו צדיק שהוא בבחינת 'משה', כך עולים יותר ויותר משמד לרצון. "על כן באמת, בכל דור ודור, עיקר הצדיקים והיראים שבכל דור, הם אותם שנתקרבו ונקראו על שם הצדיק האמת שבדור; וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה כב): 'אפילו קרא ושנה, ולא שימש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ'. כי עיקר הכוח להינצל בכל עת ממה שצריך להינצל, הוא רק על ידי הצדיק בחינת משה, שעומד בין שמד לרצון" (שם).

אמור מעתה: ההתקרבות לצדיק איננה אמצעי מועדף, אלא היא הדרך היחידה – להתעורר לקיום המצוות, לחוש ענווה אמיתית, ובעיקר – לעלות על ידה למצב של רצון וחשק לעבוד את ה'.