מידה מופלאה ושמה עקשנות

הילד חוזר מבית רבו כאשר בידו פתק מעוטר. הוא נבחר להיות 'מצויין השבוע'…

ההורים מתמוגגים מנחת, תולים את הפתק שעליו מתנוסס שם בנם. הם מתפארים בהישג.

האח הקטן יותר מגיע כדרכו עם פתק חיוור, בו נאמר כי הוא מנסה להתאמץ… אך למרבה הצער, הציון בשולי הדף גורם להורים להסמיק.

מסכן הילד, על אף כל מאמציו, הוא לא מצליח לעבור את הציון המינימלי. הוא אומנם מתגבר כל פעם וממשיך ללמוד על אף הכל, אך תוצאות מרנינות – אין.

לא, הוריו לעולם לא יתלו פתק כזה על המקרר; זה לא מוסיף להם כבוד, בלשון המעטה.

* * *

באיזו תפילה או מצווה שלנו מתפארים בשמיים? איזו עבודה בעבודת השם מעוררת כבוד שם למעלה?

לכאורה – מה השאלה?! התפילה הזכה, זו שמשתפכת מאליה, שנאמרת בעיניים דומעות ובלב הומה; כזו שמתפללים אותה בעת 'עלייה', כאשר הלב והנפש מרוממים טפח מעל כל הקטנוניות הגשמיות, ובעיקר, בעת שנדמה לנו שאנו מעט קרובים אל הטוב; כשעברה תקופה מסויימת בה עמדנו בהצלחה בנסיונות ולא טעמנו טעם נפילה – אז, נראה לנו, מתייחסים בשמיים בכבוד רב לתורה, לתפילה ולמצוות שלנו… בוודאי מכריזים שם לפמליא של מעלה: "חזו, חזו"…

לא כן התפילות המרוסקות שלנו, שמגיעות אחרי נפילות איומות; התפילות שאין בהן טעם וריח; שנאמרות ביבושת ובחוסר התלהבות; הן יוצאות מפיו של אדם מגואל במעשים שפלים, ונראה בעליל שהן לא מועילות הרבה, היות וכבר שנים רבות שהן לא נענות. תפילות שכאלו, לטעמנו, מושלכות למעלה אל המוקד; אין מי שיביט עליהן, ולבטח שאין מי שיתפאר בהם…

* * *

אך "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה' כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה) – – –

וכך מעיד רבי נתן, שידע הרבה יותר מדבר או שניים מהנעשה בשמיים:

"ה' יתברך מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילים אותו בכל פעם – והוא מתחזק בכל עת, והוא עקשן גדול ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן. וזה עיקר התפארותו יתברך!"

כן, דוקא אותן תפילות שאנו כה מזלזלים בחשיבותן; התפילות השחוקות וחסרות הטעם והריח, שבאות אחרי הרבה כישלונות ולא נראה שהן מביאות למשהו טוב – הן הן התפילות שמתפאר בהן השם יתברך.

אם האדם מתעקש ולא מפסיק מלהפציר בה' שיקרב אותו אליו ואל תורתו הקדושה – הן התפילות היקרות ביותר למעלה.

זאת כדבריו הנפלאים של רבי נתן במקום אחר (שם, תפילין ה): "צריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, בתפילה והתבודדות כל ימיו, שזה העיקר. ואף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, וזה ימים ושנים שעוסק בזה – ועדיין לא פעל כלל. אף על פי כן, צריך להיות עקשן בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין עקשנות גדול מאד בכל עבודת השם, בכל עובדא ועצה, ובפרט בתפילה ותחנונים – אף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתול, כמה פעמים, בלי טעם וריח. 'כי לא בזה ולא שקץ ענות עני' – אף על פי שראוי לבזותו ולשקצו. וכמה וכמה יקרה תפילה זו בעיני השם יתברך – יותר מכל התפילות שבעולם"!

* * *

דווקא תכונה זו של עקשנות חסרת טעם, היא שרוממה את עם ישראל לזכות לקבלת התורה; וכך מפרש רבי נתן את דברי חז"ל (ביצה כה): "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין":

'עוז' זו העזות והעקשנות של ישראל, שהם עזים וחזקים בעבודתם. ועיקר ההתפארות של השם בעמו היא העזות והעקשנות שלהם.

* * *

בפרשת בהעלותך קראנו על מעשה המנורה.

המנורה היוותה עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל (מנחות פו ע"ב), ומשום כך היא היתה מצויירת בציצים ובפרחים נפלאים וכל כולה היה פאר והדר.

שכן היא היתה ביטוי לעוצם האהבה שה' יתברך אוהב את עמו ולעובדה המרנינה שהוא מתפאר בהם. כל ציור ופרח מהווה רמז לגוון אחר של התפארות שהוא מתפאר עם כל אחד מאתנו.

הכתוב מלמד אותנו: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא". 'מקשה' זה רמז לאותה עקשנות בשעת קושי.

ללמדך, שכל הכבוד שה' מקבל מאתנו, הוא רק מן העקשנות שנראית לעינינו אולי חסרת טעם, אך דווקא היא המעוררת כבוד גדול כל כך למעלה.

(עפ"י ליקוטי הלכות ברכת המזון ד)