תורה זו היא אחת התורות שבהן מגלה לנו רבינו הקדוש את כוחן ונחיצותן של התעניות; התענית – מגלה לנו כאן רבינו – מבטלת את החומריות, את הטיפשות, את החושך הרוחני, את השכחה ואת הבהמיות; ומגבירה את השכל, הרוחניות, הזיכרון והאנושיות.

וזו לא התורה היחידה בליקוטי מוהר"ן; תורות רבות נאמרו על כך, ובכל אחת מהן אנו מגלים עוד ועוד את חשיבותן ונחיצותן של התעניות לזיכוך הגוף ולהשגת התכלית. ב"ליקוטי עצות" הקדיש לכך מוהרנ"ת פרק שלם, ואחריו – הרב מטשערין פרק שלם בספרו "אוצר היראה", כדי לבאר את מעלתן וסודן של התעניות.

אך לפעמים, העיסוק סביב נושא התעניות נשאר תיאורטי. שכן, במישור המעשי לא הדריך אותנו רבינו הקדוש מה לעשות בנושא התעניות, על אף שהוא עצמו בנעוריו הירבה בתעניות, ולעתים תכופות היה גם צם משבת לשבת.

באופן פרטי, היו מאנשיו שהורה להם רבינו להתענות בימים מסוימים או בערב ראש חודש, ולפעמים אף ציווה לאחד להתענות שבוע שלם משבת לשבת (שיחות הר"ן, קפה). אך באופן כללי אף גילה את דעתו, שכשהאדם הולך בדרך התפילה וההתבודדות שהתווה לנו, הוא מגיע אל אותה מדרגה אשר הגיעו אליה המסתגפים והמתענים בדורות קודמים (ראה שיש"ק ב, רחצ).

נשאלת השאלה: הרי התורות הרבות העוסקות בעניין התעניות – וביניהן התורה שלמדנו השבוע – עדיין נדפסות בליקוטי מוהר"ן ונלמדות דבר יום ביומו; כיצד אם כן נוכל גם אנו לזכות למה שאפשר לזכות בכוח התעניות?

ובכן, בתפילתו של מוהרנ"ת על תורה זו, הוא משתפך לפני קונו, ומבקש: "זכני בכל עת לדעת באמת הדרך הישר, איך להתנהג בענייני תעניות נדבה; אם להתענות אם לחדול. ותזכני לידע האמת לאמתו, ולהתנהג בדרך האמת כרצונך הטוב. כי לבי הולך אנה ואנה בעניין זה"…

אך גם אם לא ברור לנו הגדר הנכון, ועל כל אחד להתפלל כיצד יתנהג למעשה, הרי ישנם כמה דברים ברורים:

תעניות שיש להן מקור מפורש בשולחן ערוך, צריך 'לחטוף' אותן ולקיימן; וכפי שאמר פעם מוהרנ"ת: "רבנו זכרונו לברכה אסר לנו להתנהג בתעניות וסגופים, אולם כשמזדמנת תענית הכתובה בשולחן ערוך, צריכים אנו לחטוף אותה כמו עוגה טובה – ווי א גוט לעקיכל" (שיש"ק ב, תקצח).

לדוגמא: תענית בה"ב (שלאחרי החגים) היה מוהרנ"ת מתענה; וכשהבחין בכך חברו רבי נפתלי ושאלו: "הרי רבינו לא הדריכנו בדרך התעניות", ענה לו מוהרנ"ת: "רבינו שיבח את הסידור העבה, ושם כתוב שצריך לצום"… (שיש"ק ב, תשג)

עוד דבר ברור ואקטואלי: מתעניות לא אחז רבינו, אך גם מאכילה יתירה לא אחז… וכפי שסיפר רבי ישראל קרדונר, מגדולי חסידי ברסלב, שזכה וראה פעם את רבינו בחלום, וכששאל אותו אם ינהג בדרך התעניות או לא, ענה לו רבנו: "אין אנו אוחזים מתעניות". אך לאחר מכן הוציא רבינו חלה קלועה מאמתחתו, ניתק ממנה קליעה אחת קטנה, ואמר: 'און אויף צו עסן – איז דאס אויך גינוג' [-ואם בשביל לאכול – הרי גם זה מספיק]" (שיש"ק ד, שפה).

כמו כן, ישנה "תענית" של המנעות מ"דבר מן החי", שלא לאכול במשך יום שלם דברים היוצאים מן החי; מוצרי חלב, בשר, ביצים וכיו"ב – דבר שהיה מדריך רבינו לכמה מאנשיו לנהוג בו יממה שלימה, פעם בשבוע (שיחות הר"ן, קפה), ודבר שנהגו בו אנ"ש יום אחד בשבוע, בימי השובבי"ם.

ולסיום, נציע לכם תענית יומיומית פשוטה וקלה: לא לשתות לפני תפילת שחרית! – דבר שהזהיר עליו רבינו מפורשות, ו"אמר: שמעולם לא שתה אפילו מים קודם התפילה, והקפיד מאד על אלו השותין קפה וכיוצא בזה קודם התפילה" (שיחות הר"ן, רעז). זה קצת קשה, אבל לעומת תענית, זה קל… ואם לוקחים בחשבון שמרוויחים כאן תענית – כפי שכותב מוהרנ"ת מפורשות ב"ליקוטי הלכות" (השכמת הבוקר ג, ה) – זה הופך להיות קל הרבה יותר.

וכך היה אומר רבי אלחנן ספקטור, ורבי לוי יצחק בנדר אף כותב זאת בשמו במכתב לאחד מאנ"ש: הקפדתו של רבינו לבלי לשתות שום משקה קודם התפילה, אינה חומרה אלא קולא. הוא הרי אסר עלינו להתענות ולהסתגף, ועל כן נתן לנו דרך ועצה לצאת ידי חובת התעניות והסיגופים בכך שנתענה ונסתגף בתענית שעות – שניזהר לבלי לשתות אפילו קודם התפילה.