שתי דרכים בעבודת ה', שתי גישות קוטביות ששתיהן אמת, כשהשאלה נשאלת תמיד: את מי להעדיף ובמה להרבות? הלא הם: ההתעוררות וההתחזקות.

במאמרנו זה נקרא להם "מנשה ואפרים" ולא בכדי. מנשה מסמל את דרך ההתעוררות, זו שמלמדת את האדם לחפש ולחתור תמיד אחר השלימות. שהרי על כן נקרא מנשה, "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". לאמר, גם אם התייגעת והתעלית, ומלבד זאת אתה גם 'מיוחס', עליך לשכוח את הכל. "את כל בית אבי – זה הייחוס; ואת כל עמלי – שעמל בעבודת הבורא" (ליקוטי מוהר"ן, צז).

מאידך, אפרים מסמל את דרך התחזקות, מציאת הטוב והאלוקות בכל מקום. שהרי על כן נקרא אפרים, "כי הפרני אלקים בארץ עניי – שאפילו בעניי ומרירותי העצום, גם שם הפרני ה' ומקרב אותי ומרחם עלי בכל עת. כי מלוא כל הארץ כבודו, וטובו וגדלו ורחמיו לא כלים לעולם" (ליקוטי הלכות, שותפים בקרקע ה, ח).

שניהם הם בניו של יוסף הצדיק; את שתי ההארות אלו עוסק הצדיק להאיר בעולם, ואת שתי הדרכים אנו זקוקים לקבל ממנו. לפעמים אנו צריכים לשמוע דיבורי התעוררות, שיעוררו אותנו לבלי לשקוט על השמרים, וידחפו אותנו להתקדם ולהתעלות בעבודת ה'; ולפעמים אנו זקוקים לשמוע עד כמה ה' מתפאר בנו, וסמוך וקרוב אלינו.

השאלה היא רק, במה עלינו להרבות יותר – בהתעוררות או בהתחזקות?

* * *

ובכן, יוסף הצדיק כאשר בא להתברך עם בניו אצל אביו יעקב, היה סבור שמנשה הוא זה שיש לו זכות קדימה. "כי יוסף רצה להקדים את מנשה כי הוא הבכור, כי הוא בבחינת השגת 'איה מקום כבודו', שזה עיקר ההשגה, שזאת ההשגה גבוהה יותר" (שם).

אך יעקב אבינו היה סבור אחרת, הוא העדיף והקדים את 'אפרים', וכאשר אמר לו יוסף "לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו", ענה ואמר: "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגוים".

"כי אף על פי כן, עיקר שעשועיו יתברך ועיקר קיום העולם הוא על ידי… בחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', שמודיע ומגלה אלקותו יתברך לכל שוכני עפר המונחים למטה מאד, שזה עיקר שעשועיו יתברך. כי יש להשם יתברך מלאכים ושרפים וכו'. ועל כן, העיקר הוא מה שמאירין בדרי מטה הנמוכים מאד, בבחינת 'ואבית תהילה מגושי עפר'. ועל כן הקדים יעקב את אפרים לפני מנשה, כי זאת ההשגה של בחינת 'אפרים' להאיר בדרי מטה, בחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', זה יקר יותר!" (שם).

זה הפסק הברור של יעקב אבינו: יש להעדיף ולהרבות בהתחזקות! וכה אמר מוהרנ"ת: "על כל כף של התעוררות, צריכים קערה של התחזקות"…

* * *

בפסק זה גם רמז יעקב אבינו על התלמיד הנאמן של הצדיק. שהרי כך מפרש רש"י את דבריו של יעקב: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. וזרעו יהיה מלא הגוים – כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק איילון".

כי אכן זה תפקידו של 'יהושע' – התלמיד הנאמן של הצדיק – להאיר את הארת ההתחזקות בעולם, והוא זה שמעמיד את אור החמה – אור הצדיק – שימשיך להאיר גם בשעות החושך.

ליקוטי מוהר"ן מלא מזן–אל–זן בהשגות גבוהות ונעלות, אך מוהרנ"ת – התלמיד הנאמן אשר סמך רבינו הקדוש ידיו עליו להאיר את פנימיות דעתו בעולם – מרבה לדבר אתנו, בספריו ובמכתביו, דיבורי התחזקות עד אין שיעור.

"וכאשר נראה ונודע לכל מביט ומסתכל בספריו הקדושים, שאף על פי שמרבה לדבר מכל המידות טובות וישרות, אבל עיקר ורוב דבריו יסובבו על ענין התחזקות, לחזק ולאמץ כל הנחשלים והעייפים והיגעים אשר עמלק רודף אחריהם, לבל יתייאשו עצמם מן הרחמים, כי הוא יתברך חנון ורב לסלוח" (כוכבי אור, חכמה ובינה, לט) – דברי רבי אברהם ב"ר נחמן שממשיך וכותב: "שמעתי מאבי [רבי נחמן מטולטשין] שיש לעסוק בספרי מוהרנ"ת ז"ל, יותר מבספרי אדמו"ר ז"ל בעצמו. כי בימינו אלה שעובר על כל אחד מה שעובר בגוף ונפש, צריך להיות עיקר הלימוד בספרי מוהרנ"ת ז"ל, על אשר על ידו היה ביכולת אדמו"ר זצ"ל להוריד את דבריו הנוראים, לעורר ולחזק בהם אנשים מגושמים ומונחים בעומק השאול תחתיות כמונו" (כוכבי אור, הקדמה).