התכוונות

כ״ג בניסן תשע״ט

אני נשמה. ירדתי לעולם כדי למלא משימה: להתקרב אל ה' ולשרת אותו ע"י כל מה שעובר עלי. לגלות את אורו גם במקומות צרים וחשוכים. "המקום אשר אתה עומד עליו", איזה מקום שיהיה – "אדמת קודש הוא". קדש אותו.

"בעברי הייתי בן אדם יוצר, ציירתי, עשיתי תכשיטים, למדתי אומנות, אני מאד אוהבת חברה. ומאז שילדתי את ביתי הראשונה כל אלו פסקו. היום יש לי 5 ילדים. הגדולה בת 6.5 והקטן בן חודשיים. כל היום אני רק מטפלת בבית, בילדים, ורוב הזמן אין לי מזה שמחה. בעבר הדברים שעסקתי בהם הביאו לי שמחה (גם אם מדומה) והיום אני נמצאת בחוסר שביעות רצון ויש גם הרבה מצבי יאוש ותסכול. מהבוקר עד הלילה אני עושה דברים שאני לא אוהבת לעשות. רגעי האור מעטים כל כך. אני רוצה לעשות את רצון השם בשמחה. אני מוכנה לבטל את רצונותי ולהחליף טיטולים כל היום, אני מנסה לשמוח בזה אבל אני לא מצליחה. הדברים היחידים שגורמים לי חיות זה לצאת לשיעור תורה, לקרוא ספרי חיזוק, לשמוע דיסקים. אבל הזמן שיש לי לזה הוא מועט ביותר. מה התכלית שלי בעולם? איך אדע? האם יש עוד משהו מלבד היותי אמא יהודיה, רעיה לבעלי? אני רוצה להיות אדם עם עיניים נוצצות ולב שמח ואני לא. למה?"

את המכתב הכאוב והמיוסר הזה קיבלתי לפני שבוע.

אני מקבל מכתב כזה בגרסא זו או אחרת פעם ביומיים.

מה קורה פה? איפה טעינו?

האם יכול להיות שיעודנו הוא לחיות חיים חסרי חיות? או שהחיות היחידה לה אנו מצפים נמצאת תמיד מחוץ לחיים ולא בתוכם ועל פי רוב גם לא מושגת?

מי גרם לנו להסתכל על החיים עצמם כדבר מר שצריך להיפטר ממנו, ועל חוויות חיצוניות כעל "הדברים החשובים באמת"?

מה יותר משמח? לייצר תכשיטים? לצייר ציורים? או להחליף טיטול לתינוק צורח?

התשובה ברורה. אבל אם זה מה שמשמח מדוע אנו מחויבים לעסוק במה שמעציב? פלא שאנחנו נהיים חולים? פלא שאנו מיואשים? פלא שאנחנו מרגישים מרומים? פלא שאין לנו חשק לכלום?

מישהו מרמה אותנו. מישהו לקח מאיתנו את החיות של החיים הפשוטים, של המעשים הרגילים, והשליך אותה מעבר להרי החושך, הפך אותה ללא מושגת. גם בלי שנחקור מי הוא אותו מישהו ואיך הוא עובד, דבר אחד ברור – השקפת העולם הגורסת כי החיות נמצאת מחוץ לחיים היא חולי קשה שאנחנו משלמים עליו מחיר יקר, ואנחנו חייבים לחפש לה מרפא.

שמתם לב פעם שתינוקות אוהבים יותר לנבור בארונות של המטבח מאשר לשחק בצעצוע שקנו להם? ראיתם פעם איך ילדים יכולים להיות מאושרים מקרטון שמצאו או מאבן מושלכת? הבחנתם פעם בתופעה שילדים קטנים אינם אוהבים טעמים מורכבים ומתובלים מידי באוכל? הם – כן יודעים לשמוח בפשוט. הם מעדיפים את החיים עצמם על פני תחליפים צבעוניים. עד שמלמדים אותם אחרת…

גם אנחנו היינו פעם תינוקות מאושרים מלנבור בארון.

מתי איבדנו את האושר הזה? מה קרה לנו בדרך?

מה ההבדל בין אבן רחוב אפורה ופשוטה לבין אופניים מבריקות?

בשביל לגלות מה יש באבן, איזה משחק מעניין היא יכולה להיות, צריך להתבונן.

בשביל לגלות מה יש באופניים מבריקות לא צריך לעשות כלום. הברק, הצבע, השכלולים, מבטיחים לך אושר קל. אין צורך להתבונן ולחשוב, אין צורך להיות יצירתי. הכל מוכן, הכל נראה לעין חיצונית. וככל שאנו מתרגלים לקבל את החיות מן העולם החיצוני, מהצבע, מהברק, מחומרי הטעם והריח ושאר מעצבי אשליות, אנחנו מפסיקים להתבונן פנימה. חוש ההתבוננות שלנו מתנוון. רק מה שזמין וקל ומבטיח אושר מיידי נחשב לנו כמקור חיות. זוהרם הפנימי של הדברים הפשוטים נשאר גנוז ונעלם בתוכם ואנו מתרגלים להעדיף את הזוהר הזמין של החיצוניות, את הטעם המתובל, את הצבע המלאכותי.

לכן ציור או עיצוב תכשיטים מהנה יותר מלהחליף טיטול. לכן שיעור תורה או דיסק שמספק למוח רעיונות מעניינים, מרתק יותר מלרחוץ כלים.

אבל האמת היא, האמת הפשוטה והשכוחה, האמת הנעלבת והנעלמת, אמת בלי מליצות, כך סתם, פשוטה פשוטה, היא שהתינוק שאמא יהודית מגדלת הוא הציור הכי עמוק והכי מדהים שהיא עתידה לצייר בימי חייה, שלנקות את גופו מזוהמתו ולדאוג לצרכיו הוא יותר יצירת תכשיט מצריפת זהב או כסף, שלרחוץ כלי אוכל בכיור יום יומי חיוור היא מלאכת קודש שאליה מכוונים כל השיעורים, כל המילים הנאצלות, בכל השיעורים והדיסקים שבעולם.

יש רק בעיה אחת – אנחנו לא מרגישים את זה. המוח והלב שלנו אינם נתונים להתבוננות במציאות הפשוטה. הם שבויים במציאות דמיונית, נפרדת ורחוקה, לא מושגת. והמרפא לזה יכול לבוא רק על ידי שינוי המוח. שם שורש הקלקול ורק שם יבוא הריפוי. וכך מבאר הזוהר הקדוש עקרון מפתח זה – "במחשבה איתברירו כולהו" ("עץ חיים" שער ח' פרק ה') "כי כל ההמתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל, כי כולם במחשבה אתברירו" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"א סעיף ו')

מה קורה בשכל? רבינו מסביר שהפסולת שיש לנו במוח נקראת "טיפת עשיו וישמעאל" (ליקוטי מוהר"ן ה' סעיף י"א) ומבאר רבי נתן בעניין זה: "כי כל הדברים שבעולם צריכים תיקון, כי כולם נפגמו על ידי חטא אדם הראשון שפגם בטיפי המוח. ועל ידי זה כל הדברים נפלו בקליפה ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם, להעלותן ולבררן מן הקליפה. להעלותן אל המוח, ששם נתקנין כל הניצוצות, כי "כולם במחשבה אתברירו", כי זה עיקר התיקון – להעלות כל הניצוצות שנפלו בקליפה, שנתפשטו בכל הדברים שבעולם, בדומם, צומח, חי, מדבר, על ידי חטא אדם הראשון, להעלותם אל המוח. (כלומר שברגע שנחשוב את המחשבות הנכונות, ברגע שנראה את כל הדברים שבמציאות באור הנכון – על ידי הסתכלותנו המדויקת בהם, יתקנו ויעלו אל שורשם הרוחני) אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, שאין להם שום תיקון. וזה בחינת כל האיסורים שבתורה, כי הם בחינת טיפת עשו וישמעאל, בחינת זוהמת הנחש, שאין להם שום תיקון, ואדרבא כשמעלין אותם, חס ושלום, אל המוח, אזי נפגם המוח ונעשה קלקול המשפט שמזה מתגבר הטומאה" (פורים הלכה ג' סעיף ו')

הבעיה במוח מתחילה כשאנחנו מתחילים לחשוב על המציאות באופן חיצוני, כמו שחושבים עליה הגויים. זוהי טומאת עשו וישמעאל, אלו הן המחשבות המטמאות את מוחנו ומחלישות את כוחנו. ברגע שנוציא אותן מן המוח – תתבהר תמונת המציאות ותתמלא חיות ושמחה. אז נוכל לראות את האלוקים ולמצוא את רצונו גם בחיי היום יום, לא רק במקומות רחוקים ולא מושגים.

רבי נתן מסביר שאי אפשר לנקות את המוח מההשקפות הפסולות אלא על ידי תמימות: "כי עיקר תיקון כל אדם הוא על ידי בחינת תיקון המשפט (כלומר שתהיה השקפתו על החיים והאופן בו הוא שופט ותופש אותם – מדויקים ונקיים מדמיון) כי צריך כל אדם לכלכל דבריו במשפט, שישפוט את עצמו בכל עת על כל דבר.

ועיקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם המשפט. דהיינו מה שנדמה לכל אחד כאילו השם יתברך אינו מתנהג עמו במשפט הישר והצדק (ובכלל זה שחיותו אינה מצויה לו בתוך חייו רק נמצאת במקום שאי אפשר לו להשיגו) ואי אפשר לו לעמוד בניסיון, כפי מה שהשם יתברך מתנהג עמו. כי רוב העולם צועקים שאינם יכולים לעבוד את השם יתברך מחמת חסרון הפרנסה (וחסרון חיות ושמחה בוודאי הם בכלל פרנסת הנפש). נמצא לפי דעתם חס ושלום, השם יתברך מעוות המשפט נגדם שרוצה שיעשו מה שאין בכוחם – לעסוק בתורה ועבודה (או לגדל ילדים, או לעסוק במצוות) בחסרון פרנסה (או בחסרון חיות) כזאת.

אבל האמת בוודאי אינו כן. כי צריך כל אחד להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו. ובוודאי אינו בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מבקש מהאדם שיעשה מה שאין ביכולתו. ובודאי הוא יתברך יודע שזה עיקר הניסיון של זה האדם שיחטוף עיתים לתורה ועבודה מתוך דחקות. וכן בכל מה שעובר על האדם. כי באמת האדם לא בא לעולם כי אם בשביל תיקון המשפט. על כן צריכים להאמין שהשם יתברך בוודאי ישר משפטיו ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמוד בו אף על פי שלפי שכלו קשה לו לעמוד בעניינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך שכלו וחכמתו ולהאמין כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו ובוודאי הוא צריך לעבור בזה העולם בעניינים אלו שהשם יתברך מתנהג עימו, בעשירות או בעניות או בהתגברות התאוות והרעיונים. ואי אפשר לבאר לכל אחד כמה וכמה הוא צריך להשליך שכלו ולהמשיך את עצמו לתוך דרכי התמימות שעל ידי זה הכל יכולין לעלות" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה' אות י')

תמימות פירושה – השם כאן, איתי. מה שיש לי זה בדיוק מה שאני צריך. לא במקום אחר ולא בזמן אחר. לא בעבר ולא בעתיד. לא אצל אף אחד אחר. "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"ד). וכך פירש החפץ חיים את הפסוק: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא" (שמות ג' ה'). כל מקום שאתה עומד בו, כל מצב שאתה מצוי בו – אדמת קודש הוא, הקדוש ברוך הוא נמצא שם.

ואחרי שמוכנים להשליך מן המוח את קליפת עשו וישמעאל, לוותר על הדמיון המתעתע כאילו ישועתנו ושמחתנו מצויים במקום אחר, צריך למצוא את השם במקום בו אנו מצויים.

"ועל כן באמת צריכין לזה לימוד גדול להתאבק בעפר רגלי התמימים והכשרים בלבותם ולהשתדל כל ימיו להיות נכלל בבחינת הישיבה של הצדיק האמת שעוסק בלימוד האמיתי של קיום התורה שזה העיקר להכניס אמונה בעולם ולהוציא את כל אחד ממקומות המגונים שנפל לשם (וגם רחמים עצמיים ומסכנות ותחושה שהאושר נמצא תמיד במקום אחר – גם הם מקומות מגונים) ומי שרוצה לחוס על חייו צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקש ישיבה אמיתית כזאת שיוכל לזכות על ידה לאמונה שלימה ולקיום התורה לבל יאבד בתוך התהומות תחתיות שנפלו לשם כאשר הוא יודע בנפשו. וזה בחינת: "ויעקב איש תם יושב אהלים", שהיה יושב אהלים, בתוך הישיבות הקדושות של שם ועבר, ללמוד שם דרכי התמימות באמת להיות איש תם ועל כן זכה לבחינת תיקון המשפט כמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (ליקוטי הלכות נזיקין הלכה ה' אות י"א)

עשיו וישמעאל מניחים לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, רק שניתן להם את המוח. ואם עושים דברים בלי מוח, בלי כוונה, עושים אותם גם בלי כוח. ובמקום לקבל חיות ושמחה, אנחנו נעשים תשושים מיום ליום.

אבל רבינו אומר שאפשר לאלף את המוח כמו שמאלפים סוס, אפשר לשלוט במחשבות ולכוון אותן. "המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבואר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל. ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזור ולהטותה בעל כורחה אל הדרך הישר, לחשוב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כורחו אל הדרך הישר, כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפשה בעל כורחה להשיבה אל הדרך הראוי" (ליקוטי מוהר"ן תורה נ')

ולשם כך אנחנו צריכים חינוך מחדש, מה לחשוב.

יום אחד אשתי היתה חולה והייתי צריך, בנוסף לעיסוקי הרבים, לסייע לה בהכנות לשבת, יותר מן הרגיל. המטלות היו כה רבות, עד שלא ראיתי מתי אוכל לפנות שעה להתבודדות. ובלי שעה כזו, אתם יודעים, אפשר לשכוח הכל. אז חשבתי לעצמי, בלית ברירה, לנהל את השיחה היום יומית שלי עם ה' יתברך תוך כדי קניות לשבת. מה לעשות שאין לי זמן אחר ומקום אחר. וכך יצאתי מהבית, ובשקט בשקט, בלי שאף אחד ירגיש, לחשתי לה' יתברך את מילותיי. בתחילה זה גרם לי צער. הייתי מעדיף לנהל את שיחתי בקול צלול, באיזה יער, ולהרגיש בנוח, בלי הפרעות והסחת הדעת. אבל מה לעשות – זו המציאות. נכנסתי לחנות ואז עלתה בדעתי מחשבה. אני פשוט אספר לה' מה אני בעצם עושה. אני אשוחח איתו ואנסה להכניס את אור לתוך החוויה האפורה של קניית מוצרים. ואז התחלתי לספר לה', ולעצמי, מה אני בעצם עושה. ואמרתי: "אני עושה קניות לשבת". והסברתי: "אני קונה אוכל לשבת משום שזהו רצונך, לכבד ולענג את השבת שנתת לנו. בכל העולמות הכל משתנה בשבת, הכל נהיה קדוש יותר, אלוקי יותר. ולנו, בני ישראל, גילית את הסוד הגדול הזה, ורצית שנהיה שותפים בו. אז מה שאני עושה עכשיו זה לא סתם קניות מעצבנות במקום לעשות דברים אחרים שהייתי רוצה לעשות. אני עושה בדיוק את מה שאתה רוצה. אני מתכונן לקראת היום הכי קדוש בעולם. אני מוציא כסף ומקדיש זמן לכבד אותו, רק משום שזהו רצונך ולא משום סיבה אחרת בעולם. אני נמצא במקום הכי מדויק והכי מתוק בעולם. בשביל מה שאני עושה עכשיו – נברא העולם, בשביל שיהודי פשוט בקץ הימים, כשהחושך יכסה ארץ, יכנס לחנות ויעשה שם מעשה אלוקי, לא בשביל עצמו, לא בגלל תאוותו או מילוי חסרונותיו, אלא רק משום שכך ציווית".

וכך, לאט לאט, עזב אותי המתח ותחושת המסכנות של "אני עושה משהו שהייתי מעדיף לא לעשות", והחנות התחילה להאיר. ה' בא לשם, ה' היה איתי. הרגשתי מאושר. התקרבתי אליו. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות והתכוונתי בדיוק לזה ולא לשום דבר אחר. לא שאפתי לעתיד שבו אהיה משוחרר מן המשימה ולא התרפקתי על העבר שבו עשיתי כרצוני. הייתי בדיוק שם. ולכן גם ה' היה שם.

פעם אחרת נסעתי עם חבר לרבי שמעון. היינו אמורים לצאת בבוקר, אבל הוא התעכב. בסוף יצאנו בשעה 12.00 חשוב להזכיר שזה קרה אחרי כחודשיים שרציתי מאד לנסוע לרבי שמעון אבל לא עלה בידי, כל פעם מסיבה אחרת. פעם לא היה רכב, פעם הייתי חולה, פעם מלחמה בצפון, וכעת אני סוף סוף בדרך לצדיק. מה יותר פשוט מזה? לוקחים רכב ונוסעים. היו לנו עוד כמה עיכובים בדרך, ובערך בשעה 00. 2 מצאנו את עצמנו בכביש הישן בין כפר סבא לצומת בית ליד בפקק אדיר ובלתי אפשרי. כלי הרכב פשוט עמדו. אנשים יצאו מרכבם בכדי לראות מה קורה – בחוץ היה חם. על פי דרך הטבע היה נראה שאולי רק בערב נגיע למירון (מה שבאמת קרה), והיינו צריכים להיות באמת בדרגה רוחנית גבוהה כדי לא להתעצבן. יצאנו מהרכב וצפינו בים כלי הרכב הלוהטים ופתאום חשבתי על משהו שנתן לי שמחה. בין כל מאות הרכבים, יש להניח שמעטים הם הנוסעים לרבי שמעון. כל אחד לענייניו ועסקיו. אבל אנחנו, למרות שהרכב שלנו עומד, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אנחנו בדרך לצדיק, אנחנו לא נוסעים למקום בעולם הזה, אנחנו נוסעים למקום רוחני, מקום שבו משתנים, מתעלים. וגם ברגע זה, כשהרכב הלוהט שלנו עומד בין מאות רכבים אחרים, אנחנו נוסעים לרבי שמעון. אפשר לחשוב על זה, אפשר לשמוח בזה, גם כשאנחנו עוד לא שם. וששמחנו בזה, פתחנו זוהר ולמדנו את תורתו של רבי שמעון, והתגעגענו אליו. בעצם, כבר היינו אצלו. מוחנו היה אצלו, והשעות שבילינו בפקק היו עבורנו שעות של התרוממות הנפש והנשמה, לא שעות של מתח תסכול. הכל במוח!

רבי אלימלך מליזענסק, קדוש עליון, אמר בשעת פטירתו: "מי ייתן והייתי זוכה לאכול שוב מאותו מרק שזכיתי לאכול בפונדק פלוני". השומעים השתוממו. צדיק כזה, שכל חייו קודש לעבודת ה', מדבר ברגעי חייו האחרונים על מרק טעים?! אחד מבניו, שתמה על הדבר מאד, לא התעצל, ושם פעמיו אל אותו פונדק. כשהגיע לשם חקר את בעלת הפונדק האם אירחה אי פעם את הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. כששמעה האשה את שמו של רבי אלימלך החלה בוכה: "צדיק נשגב כזה היה אצלי ואני לא זכיתי לכבדו כראוי". לבסוף הצליח בנו של רבי אלימלך להציל מפיה את פרטי המקרה. אביו אכן הזדמן לפונדקה והיא רצתה מאד לכבד אותו בדבר מאכל. אולם בגלל עניותה הרבה לא מצאה דבר בבית כי אם גריסים. אפילו מלח לא היה לה. היא בישלה את הגריסים במים ובכתה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, זימנת לביתי כזה צדיק נשגב ואין לי כמעט שום דבר להגיש לו. אנא ממך, אבי שבשמיים, הכנס בתבשיל שלי טעם גן עדן, שיהנה ממנו אותו צדיק".

כעת הבין הבן היטב את הדברים. דמעותיה של האשה התמימה עוררו רחמי שמיים והתבשיל התפל הפך לערב במיוחד. כשאביו עמד לעזוב את העולם ולהגיע אל מקומו בגן עדן, נזכר בטעם גן עדן של אותו תבשיל. טעם שנכנס בו על ידי תפילותיה של אותה אשה.

מעניין שלגבי טעמים באוכל, כולנו מכירים היטב את התופעה, אף שלא נתנו עליה את דעתנו. כמה נשים יכולות לבשל את אותו תבשיל ממש, לפי אותו מתכון בדיוק, ואף על פי כן הטעם יהיה שונה. בדרך כלל כשאמא שלי או אשתי תבשל את זה – זה יהיה טעים הרבה יותר.

מה טעים יותר, כוס קפה שאני עושה לעצמי או כוס קפה שחבר עושה לי? הרבה פעמים אנחנו מבקשים מחבר: "תעשה לי קפה", למרות שאנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו. הסיבה פשוטה – קפה שמישהו קרוב עושה לי – טעים יותר. למה? כי כשהוא עושה את זה עבורי הוא מתכוון לעשות את זה עבורי, הלב שלו רוצה לשמח אותי, וכשאני שותה את הקפה הזה – אני מרגיש בזה.

אפשר לשתות כוס קפה ולקבל מזה שמחה וחיות, אפשר ממש לקבל מזה כוח, כי מישהו אוהב אותי ורצה להיטיב לי. הכל מתחיל במחשבה. הכל מתברר במחשבה.

התורה מספרת לנו על אדם שחי בימים הקדומים. חנוך שמו. בתוך רשימה יבשה של שמות, התורה טורחת פתאום לספר משהו על חנוך, ולא רק להזכיר בן של מי הוא היה. "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו, כי לקח אותו אלוקים" (בראשית ה' פסוק כ"ד) בן אדם עלה לשמיים עם גופו! לא מת, לא נקבר, פשוט עלה לשמיים. כנראה שהוא היה אדם קדוש מאד.

מי זכה למעלה נשגבה כזו? ובפרט שהתורה עצמה טורחת לציין את מדרגתו.

ומה באמת היו מעשיו המיוחדים שהביאו אותו לדרגה כה נשגבה? אולי עסק בתפילות מכל ליבו? אולי עסק בצומות או בסיגופים ועל ידם זיכך את גופו? וכי יש דרכים אחרות לזכך את הגוף עד שיעלה לשמיים זך כמו נשמה?

ובכן, המדרש מפתיע אותנו ומגלה כי חנוך תופר מנעלים היה (מדרש תלפיות ערך חנוך) זה הכל? איך יתכן שאדם שיעסוק במקצוע כה פשוט והמוני התעלה לרמות כה נשגבות? ואכן המדרש מספר שחנוך לא היה סתם סנדלר. באמת לא כל סנדלר זוכה לעלות לשמיים. תוך כדי עבודתו הוא ייחד ייחודים. ומסביר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 34) בשם רבו רבי ישראל סלנטר, שאלו היו הייחודים של חנוך: בכל תפירה שתפר, בכל סנדל שעשה, הרהר חנוך, שהסנדל יהיה חזק ועמיד, שמלאכתו תהיה מתוקנת ויפה ושמי שיקנה את הסנדל הזה ילך רק בדרכים טובות. הוא לא חשב שום מחשבה אחרת, לא הצטער שאינו רופא רק סנדלר פשוט, לא התרעם על משכורתו הנמוכה, לא ביכה את מר גורלו. הוא הבין שמאחר שהוא סנדלר זהו רצון ה' שיהיה סנדלר ואם כן עליו להיות סנדלר בכל כוחו, לשאוף ולכוון שגם סנדלרותו תשרת את ממלכת השמיים. שסנדליו ישרתו את בעליהם בצורה הטובה והעמוקה ביותר, שיובילו אותם אל המקומות הכי טובים עבורם.

כמה הייתם משלמים על זוג סנדלים מכוונים כאלו? ובכן, לא רק הקונים התעלו מרגע שעלו אלו על רגליהם אותן סנדלים מקודשות. גם חנוך, הסנדלר, על ידי כוונותיו הטהורות, התעלה על ידי סנדליו עד שגופו הפך זך וטהור ועלה לשמי השמיים.

החפץ חיים אומר, שאפילו אדם פשוט, שעוסק במלאכתו היום יומית, יכול לקיים בכל רגע מצוות חסד. אם הוא מתכוון לזה. נהג אוטובוס אמנם מקבל כסף עבור עבודתו. אם הוא מתכוון רק למשכורת שיקבל זה באמת כל מה שיצא לו מזה, אבל אם הוא מתכוון לעשות חסד, לעזור לנוסעים שלו להגיע ליעדם, הוא מקיים בזה מצוות חסד, והמצווה הזו מרוממת אותו לשמיים, כל רגע וכל שעה.

ביום כיפורים האחרון, נעמדה חברה של אשתי להתפלל תפילת ערבית. כמובן, שבטרם הרשתה לעצמה לעשות זאת, בדקה ביסודיות את תנאי השטח: שני ילדיה ה"גדולים" (בני חמש ושש), ישבו לידה ושיחקו בלגו כשהם רגועים, שבעים ומרוצים, התינוק הקטן שקע בשינה לאחר שהואכל וטופל, והפעוטה שמעליו, ישנה גם היא במיטתה בשלווה. בתחושה של יראה והתרגשות, פנתה איפה להתפלל את התפילה הראשונה של היום הקדוש. היא סיימה את ברכות קריאת שמע ואת קריאת שמע, ונעמדה לתפילת העמידה. עוד בטרם חתמה את הברכה הראשונה, הפרה התרחשות בלתי צפויה את השלווה הקצרצרה: פעוטתה התעוררה מן השינה, ודבר ראשון, פצחה בקריאת 'אימ—א' תובענית. אימא, כמובן, לא יכלה לענות, ולאחר עוד מספר ניסיונות, קמה הילדונת מן המיטה והלכה לחפש את אימא ברחבי הבית, אגב קריאות מתחזקות והולכות. לבסוף נמצאה האבידה. אימא עמדה שם, בקרן זווית, ולא התייחסה אליה כלל.

"קמתי יבשה, אימא", בישרה הפעוטה לאם בעיניים נוצצות.

אימא הייתה מנועה מלהגיב.

"קמתי יבשה!!" הגבירה הילדונת את קולה, "אימא, הבטחת לי שוקולד".

בשלב זה, הואיל אחד הילדים הגדולים יותר להרים את ראשו מדלי הלגו ולהתערב: "רחלי, אימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך עכשיו".

"אבל היא הבטיחה לי שוקולד!" עמדה הילדה על דעתה בתוקף ומשכה בשמלה של האם. "אימא!! הבטחת לי שוקולד. אני רוצה את השוקולד עכשיו!!"

היא לא אבתה לוותר על מה שהגיע לה, בשום אופן לא. צעקה וצווחה, טלטלה את האם עד שכמעט הפילה אותה, ולאחר מכן גם הביאה שרפרף, העמידה אותו ליד אימא האוחזת בסידור, עלתה עליו וצווחה היישר לתוך פרצופה של האם החבוי במחזור: "קמתי יבשה אז תתני לי שוקולד. עכשיו!! אימא!! למה את לא עונה?!!"

כמו מענה נשמע מהחדר הצדדי קול של בכי. התינוק, כמובן. גם חרש היה מקיץ משנתו במהומה כזו. האם לא ידעה את נפשה. הצרחות והצווחות הקיפו אותה מכל עבר, המילים נטרפו התבלבלו בפיה, ומי בכלל חשב על כוונה? הכוונה היחידה שעוד נותרה בה הייתה – לסיים, לסיים כמה שיותר מהר…

אבל זה לא נגמר כל כך מהר – הוידוי הקצר, הוידוי הארוך, מילים נדירות של פעם בשנה שהיא אינה יודעת בעל פה, ועל כן אינה יכולה אפילו לטמון את פניה במחזור ולמצוא בו מפלט. רחלי הצווחת כמעט תלשה אותו מידיה, ועשתה כל מה שיכלה, כדי לגרום למבטה של אימא שיופנה מהספר המעצבן הזה, אל עיניה שלה.

זה היה סיוט.

וכשהוא נגמר, והיא פסעה שלוש פסיעות לאחור, היא השתהתה עוד רגע אחד נוסף, נשמה נשימה עמוקה עמוקה, ולאחר מכן צעדה קדימה, הניחה את המחזור על השולחן, נטלה את הילדה הצורחת בזרועותיה וחיבקה אותה. בעצמה לא ידעה מניין היא מוצאת את הכוח. "רחלי, מתוקה", אמרה לה, "אימא שמחה מאוד על שקמת יבשה. אימא אוהבת אותך. ואימא תיתן לך עכשיו שוקולד גדול במיוחד. אבל, את יודעת, כשאימא מתפללת, היא לא יכולה לענות לך. היא גם לא יכולה לתת לך שום דבר. השם אמר למי שמתפלל שאסור לו לדבר. בואי, אספר לך".

והיא מצאה את עצמה יושבת על כסא, מערסלת את הילדה המתייפחת בזרועותיה, ובמשך רבע שעה, מספרת לה בלשון פשוטה ובצורה שמתאימה לרמתה, על מעלת התפילה ועל ההלכות הכרוכות בה. לאחר שבלמה בקרבה את הצונאמי הראשון, היה לה קל יותר לבלום את זה שאחריו. היא ניגשה לאדריכלי הלגו השקועים במלאכתם ובלשון רכה הסבירה להם, כיצד יש לנהוג בפעם הבאה, כשאחותם הקטנה מציקה לאימא העומדת בתפילה. היא הסבירה להם שהם יכולים לתת לה שוקולד על דעת עצמם, להעסיק אותה בעניין אחר, לרקוד ולחגוג איתה את העובדה שקמה יבשה, או לפעול בכל דרך הגיונית אחרת, העיקר להציל את התפילה של אימא מהפרעה נוראה כזאת. הילדים, ששמעו הסבר ענייני ונטול האשמה, קיבלו את המסר והפנימו אותו, והרוחות נרגעו.

לא צריך להיות רבי לוי יצחק מברדיטשוב כדי להבין, שההתאפקות, ההתגברות וההבלגה על הכעס שגילתה אותה אם בליל יום הכיפורים, פעלו פעולה עצומה בכל העולמות. כשמתבוננים מן הצד ברור לגמרי, שמעשה כזה של התעלות מעל לעצבנות הטבעית, יש לו חשיבות עצומה, שמאירה לא רק את הסלון הביתי הקטן באור יקרות. אין ספק, שבכל העולמות רוו נחת מעמידתה בניסיון הפשוט הזה.

פשוט? כלל וכלל לא, הוא רק התנהל על רקע שיגרתי ויומיומי. סלון, שוקולד, וילדה שקמה יבשה. האימא הזאת לא נאבקה מול קוזקים או נאצים, וגם לא מול גזירות אנטיוכוס או פרעה, אבל היא נאבקה מול רגשות עמוקים ומטלטלים עד מאוד של תסכול וכעס על הילדה הצורחת, והאשמה נזעמת של אחיה הגדולים.

וכאשר ניצחה אותם, ניצחה לנצח.

ואם כן, גם אם אתה סנדלר או בעל מלאכה אחר, מוכר דגים או נהג אוטובוס, אמא שמחתלת את התינוק שלה, או כל עיסוק אחר. אם אתה מתכוון לדבר הנכון, אתה יכול לעלות לשמיים. אם המוח שלך מחובר לתכלית של הדברים, אם רצונך טהור, כל פעולה מקדשת ומרוממת אותך, אפילו אם תלך להשליך את האשפה לפח. הלא כך לימד שלמה המלך: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג' ו') ומפרש ה"מצודת דוד": "בכל ענייניך דע את ה', רוצה לומר: תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה' ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה".

עקרון זה איננו דבר צדדי. הלא כך אמרו חז"ל: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (מסכת ברכות דף ס"ג) וכך נפסק הדבר להלכה: "וכן בכל מה שייהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב "בכל דרכיך דעהו" ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אינו משובח אלא אם כן עשה לשם שמים וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד" (שולחן ערוך אורח חיים רל"א)

ואם בענייני חולין אפשר להתרומם ולהגיע לשמיים, כל שכן שבענייני שמיים אפשר להגיע לשמיים. אבל גם כאן – רק עם ההתכוונות הנכונה.

התכוונות נמוכה בענייני שמיים תוביל את האדם לארץ, כשם שהתכוונות גבוהה בענייני ארץ תוביל את האדם לשמיים.

"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", מגלים לנו חז"ל (משניות מסכת אבות פרק ו' משנה א'). מהו "לשמה". לשם מי שנתן אותה, לעשות רצונו. ואילו "הלומד תורה שלא לשמה", שזהו הלומד על מנת להתייהר ולקנטר "מוטב נתהפכה שלייתו על פניו". אמנם חז"ל הפליגו במעלת הלימוד, עד שגם הלומד שלא לשמה עשוי להתקרב לתכליתו ואמרו: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין ק"ה), אבל זה רק בדיעבד, ובתנאי שסוף סוף במידה מסוימת יש לו גם איזו כוונה טהורה בלימודו, כפי שפירשו התוספות, שאם לא כן –" מוטב נתהפכה שלייתו על פניו".

ועוד אמרו בעניין הלימוד: "אחד המרבה ואחד הממעיט (בלימוד תורה, או בכל דבר שבקדושה, כמובן שם בגמרא) ובלבד שיכוון ליבו לשמיים" (מנחות פרק י"ג משנה י"א. ברכות ה ע"ב) וכתב ה"שפת אמת" (פרשת ויקרא) "כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר (שהוא) חשוב יותר". ועוד אמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה" (טור אורח חיים סימן א'). ואפילו לעניין הדין כבר נפסק ש"מצוות צריכות כוונה" (כפי שפסקו הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן [או"ח סימן ס'] וכן כתב (מנחת חינוך מצווה י' סעיף כ"ו): "ולעניין אם צריך כוונה, ודאי צריך כוונה, אך בדיעבד אם יצא בלא כוונה, דעת הרבה ראשונים דלא יצא דפוסקים מצוות צריכות כוונה, שאם אין לאדם שום כוונה בקיום מצוותיו – כאילו לא קיימן". והמדובר כאן בכוונה פשוטה, שמתכוון לעשות רצון הבורא שציווה על כך.

ועד כדי כך החשיבו חז"ל את הכוונה, עד שאם אדם רוצה ומתכוון לעשות טוב והדבר לא עולה בידו – נחשב לו כאילו קיים רצון ה' בפועל ממש, כמו שאמרו:

"אמר רבי אמי: אפילו חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (מסכת שבת ס"ג)

אני נשמה. ירדתי לעולם כדי למלא משימה. להתקרב אל ה' ולשרת אותו ע"י כל מה שעובר עלי. לגלות את אורו גם במקומות צרים וחשוכים. מה שאני רוצה זה לא רק למלא מטלות או לעבור את החיים בשלום. מה שאני באמת רוצה זה לעבוד אלוקים. ובעבודת האלוקים שלי תלוי קיום כל העולמות. כל זה – יכול להיעשות במעשה הפשוט ביותר, הלכאורה חיוור ודל, יום יומי וחסר הדר, אם ייעשה בכוונה הטהורה – לעשות נחת רוח ליוצרנו. האור האמיתי אינו בחוץ, במקום אחר. הוא בפנים, בתוך החיים הכי רגילים. "המקום אשר אתה עומד עליו", איזה מקום שיהיה – "אדמת קודש הוא". קדש אותו.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support