התחלה של תקוה

י״ח בתמוז תשע״ט

מהו בעצם חיזוק? רק תזכורת לדברים שהיו ידועים מראש ורק נשכחו? אם כך, לא ניתן לחזק ולהתחזק במשבר חדש ולא מוכר. אם יש מאבק של תקווה מול ייאוש, כיצד אנחנו מתחזקים במצב בו ההתחזקות בעצמה לא ברורה לנו? (משיבת נפש)

"תסתכל על הטוב"
"תתחיל מחדש כאילו לא קרה כלום"
"הייאוש הוא לא מציאות אמיתית"

יצא לכם לשמוע מישהו במשבר שמגיב לניסיונות לחזק אותו באמירה כמו "מספיק עם הסיסמאות"? ישנם משפטים שבזמן אחד יכולים לתת לנו שמחה ועידוד, ובזמן אחר הם הופכים לחלולים כאלה, לפעמים גם מייסרים. האדם עולה ויורד, נהיה מואר וחוזר להיות אפל, ובמקביל למצבים האלה משתנה גם היחס שלו למושג שנקרא חיזוק. לפעמים הוא מקבל הסתכלות חדשה על המצב וממשיך קדימה מהמקום בו הוא עמד, ולפעמים החיזוק רק מכאיב לו, בהתייחסות השטחית-לכאורה למשבר ולכאב שלו. מי שחווה את המשבר מבפנים לא מסוגל לעכל במכה משפט כמו "תסתכל על הטוב". זה נראה פשוט תלוש מהמציאות כשהרע עדיין מהדהד בפנים והכישלון טופח על הפנים.

מהו בעצם חיזוק? רק תזכורת לדברים שהיו ידועים מראש ורק נשכחו? אם כך, לא ניתן לחזק ולהתחזק במשבר חדש ולא מוכר. אם יש מאבק של תקווה מול ייאוש, כיצד אנחנו מתחזקים במצב בו ההתחזקות בעצמה לא ברורה לנו?

חז"ל אומרים: "אין מחזקין אלא למחוזקין". האפשרות להתחזק קיימת רק אם יש באדם את הצעד הראשון של ההתחזקות. אי אפשר להוציא מישהו בידיים מהייאוש אם הוא לא מושיט יד. רבי נחמן כבר אמר ש"קשה לעזור לבעל בחירה". כשהאדם שומע חיזוק, בין אם זה בספרים הקדושים ובין אם זה מאנשים שקרובים אליו, הוא צריך להקדים אליו דבר מאוד קריטי שישנה את כל ההסתכלות שלו על החיזוק: עוד חיזוק. בלי אותו חיזוק, כל חיזוק שייאמר יכול להישמע תפל, או אפילו נכון מאוד אבל "לא במצב שלי".

והשאלה הגדולה היא: מהו אותו חיזוק ראשוני? איך מגיעים להחלטה הזאת, בעיצומו של החושך, עוד לפני ההארה, שמתחזקים? הרי מדובר כאן בשלב הראשוני ביותר, עוד לפני שבכלל שמענו את החיזוק. מאיפה התובנה הזאת שאין ייאוש ושמוכרחים להמשיך קדימה? ומי שכבה לו האור, ודברי החיזוק מבחוץ לא מדברים אליו, איך ישוב ויראה מאורות מחדש? אם מישהו לא מחוזק לא יכול להתחזק, מאיפה ההתחלה?

אומר רבי נתן כלל גדול מאוד: במהלך החיים יש מאבק בלתי פוסק על הדעת, מלחמה של חושך באור וייאוש בתקווה. כשהמאבק נמצא שם יש סכנה גדולה מאוד, והחיזוק לא יהיה תמיד יעיל. לומר "אין ייאוש בעולם" למי שנמצא בעיצומו של הניסיון עם כל הספיקות, לא תמיד יעזור. צריך, אם כן, להקדים יסוד מאוד ראשוני שלא יהיה צריך להיות תלוי בהשגת הדעת שלנו, שעשויה להשתנות ללא הרף בימי חיינו. יסוד שאומר שאנחנו לא יודעים איך אפשר להתחזק תמיד ושאנחנו גם לא צריכים לדעת.

"כי התורה והמצות רחבים מאד בלי קץ ותכלית ואי אפשר להשיגם. ועל ידי זה עיקר ההתגברות וההתחזקות על ידי שיודעים שאין יודעים כלל … תכף כשבאין עליו קושיות ואפילו כשקשה לו על עצמו, על שאף על פי כן הוא פגום כל כך ורחוק כל כך מקדושת התורה, אזי תיכף צריך לברוח מכל אלו הקושיות ולשתוק במחשבתו… רק להתגבר בכל פעם לחטוף איזה נקודות טובות כל מה שיוכל תורה ומצות ובפרט תפלה ותחנונים ושיחה לפני קונו, ולבלי להסתכל כל על מה שעובר עליו. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה', כי אין יודעין כלל, רק לקיים כמו שצוונו רבותינו זכרונם לברכה שאין שום ייאוש בעולם כלל כי לגדולתו אין חקר" (נטילת ידים ו, ס).

עיקר ההתחזקות היא בכך שאנחנו לא מנסים לדעת. הרצון הטבעי לנסות לפתור את מערכת חיינו ולהבין איך הכל יסתדר, הופך לרועץ במקרים בהם לא נוכל להשיג תשובה מיידית. אם אומרים לנו שאין ייאוש בעולם, והמצב שלנו נראה בלתי פתיר בהחלט, אנחנו לא מנסים להבין. אנחנו מאמינים למי שאמר לנו, ושהוא לא סתם אמר. "לגדולתו אין חקר" – זהו המקום בו אין רצון לחקור ולהבין, רק ידיעה פשוטה שזה כך. ההרפיה מהרצון להבין ולהשיג היא זאת שתוכל לקבל את החיזוק שיבוא לאחר מכן. כי כאשר החיזוק נאמר לבדו, בלי שום הקדמה, זה יכול להיראות שהוא מנסה בצורה מהירה לפתור במשפט אחד את כל הבעיות, ואז גם נראה תלוש מהמציאות במקום מסוים. אבל כאשר לאחר הקדמה שאומרת שהתקווה מוכרחת להימצא ואין לנו שום רצון להבין איך נמצא אותה, החיזוק יכול לבוא ולשלוח ניצוצות של אור שיראו איפה התקווה הזאת נמצאת. אי אפשר להצביע עליה באצבע סתם ככה, אבל אפשר לראות אותה אחרי שמחליטים לחפש אותה.

* * *

"לפעמים נדמה להאדם השומע או מעיין בספרים ורואה ההתחזקות שחיזקו אותנו הצדיקים האמיתיים ותלמידיהם הבאים אחריהם, והודיעו לנו שאין שום ייאוש בעולם ואפילו אם נפל כמו שנפל, רחמנא לצלן, אף על פי כן השם אתו ועמו ואצלו וסמוך לו… אך מחמת חלישות הדעת שיש לו ממעשיו שאינם טובים … נדמה לו שהוא גרוע מן הכל ולא עליו נאמר דברים הללו, הגם כי הצדיקים ביארו בפרוש שהם מדברים אפילו על הגרוע שבגרועים, אף על פי כן נדמה לו כאלו הם רוצים רק לפתות אותו ולהסיתו וליכנס עמו בדרך פשר בעלמא [=פשרה בלבד] כדי שלא יפול עוד יותר ויהיה גרוע עוד יותר, רחמנא לצלן. אבל האמת הוא יודע בנפשו פחיתותו ושפלותו ושהשם יתברך רחוק ממנו מאד וכבר אבדה תקוותו, חס ושלום, וכיוצא בחלישות ונפילות כאלו שרוצה הבעל-דבר להסיתו ולהדיחו מדרך האמת.

אבל אותם שזכו להיכלל בתוך הקיבוץ הקדוש, האוחזין עצמן בהצדיק האמת, הם מאמינים באמת ובאמונה שלמה, כי כל דברי הצדיק והתחזקותו אינם בדרך פשר[ה] ופיתוי והסתה, חס ושלום, רק כך הוא האמת לאמיתו. כי בגודל השגתם העצומה השיגו [הצדיקים את] האמת, כי רבים רחמיו וחסדיו יתברך עד אין חקר ו[הוא] חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח אפילו מי שכבר נידח לגמרי, חס ושלום. וכל הדיבורים שהצדיקים מחזקים אותנו ומנחמים אותנו ומעוררים ומקיצים אותנו, לידע כי עדיין השם אתנו ובמקומנו ממש כי "מלא כל הארץ כבודו", לא מלבם הוציאו דברים אלה, רק הם דברי ה' ממש והוא יתברך בעצמו הודיע לנו הדיבורים הקדושים הללו על ידי הצדיקים ותלמידיהם הקדושים שנשארו אחר הסתלקותם, לידע כי עדיין השם יתברך עימנו בכל דור ודור ולא יעזוב אותנו לעולם" (רבי נתן, שם אות פב).

Page Reader