והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל לכנוס בעבודתו יתברך רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו, והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד.
(שבחי הר"ן, ו)

מה יותר קשה, להתחיל או לסיים? במחשבה הפשוטה היינו אומרים שלסיים. ההתחלה אף פעם לא מחייבת. נסתכל על עצמנו, כמה פעמים התחלנו דברים, אולם כמה מתוכם אכן סיימנו? הסתכלות כזאת יכולה ללמד אותנו שאולי אנחנו מתחילים ומנסים הרבה דברים, אבל אנחנו לא מתאזרים במספיק כוח כדי לסיים את מה שהתחלנו. לא ההתחלות הן הבעיות שלנו, אלא ההמשך והסיום שלהן.

אמנם, כותב רבי נתן (ליקו"ה קריאת התורה, ו יט): נשים לב ללימוד שהתורה מלמדת אותנו על ההתחלה של התורה אצלנו, זמן מתן תורה. "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), דורשים חז"ל: "לא היה צריך לומר אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנה" (רש"י שם). חובת ההתחדשות לא באה שנים אחרי מתן תורה, במטרה להחיות מחדש את מה שיכול היה להיהפך לישן, אלא באותו רגע בו התורה ניתנה. מה שמלמד אותנו שההתחדשות איננה פשוט התחלה מחודשת אחרי שהניסיון הקודם כשל, אלא היא עצמה דרך של התקרבות לה': "עיקר העצה לקיום התורה הוא להתחיל בכל יום מחדש" (רבי נתן, שם).

מעלתם של הצדיקים איננה בכוח שלהם להמשיך ולסיים את מה שהתחילו, אלא בכוח שלהם להתחיל הרבה התחלות כל פעם מחדש. כך לומד רבי נתן מתיאור הנהגותיו של רבי נחמן, המתוארות בתחילת הדברים, שדווקא משום כך זכה רבי נחמן להגיע למעלתו. מסתבר שלא כל כך פשוט להתחיל, וישנה כאן דרך אחרת בהתחלות מהמושג הראשוני שקיים אצלנו.

למה אנחנו מתייאשים? למה קשה לנו להמשיך את ההתחלות? בגלל שגם כשאנחנו מתחילים משהו, אנחנו לא מתחילים אותו באמת, אלא מתחילים אותו לפי תבנית מסוימת שכבר קיימת אצלנו, שעל פיה אנחנו רוצים להמשיך. משום כך הירידות והנפילות כל כך עוצרות אותנו, כי כל המסגרת שהיתה בנויה אצלנו התערערה עכשיו. גם כשאנחנו מתחילים מחדש, אנחנו לא מתחילים מחדש באמת, אלא ממשיכים את אותה הדרך, ומתחדשים בתוך אותה מסגרת; ניגשים מכיוון קצת שונה, מפיקים לקחים מהעבר וחושבים שהפעם לא נוכל להיכשל. בוודאי שכך צריך לעשות, אך הטעות היא במחשבה שכשאלך בדרך מסוימת בוודאי אגיע להיכן שאני צריך להגיע. כאשר נפלנו יותר פעמים, כל אחד כפי מדרגתו, יכול להיות שלב בו אנו קולטים שהתוכנית שלנו לא כל כך עובדת, אחרי כל כך הרבה התחלות ונסיונות כשבכל פעם מתגלה 'חור' אחר במערכת, ואז קופץ היצר ומנופף בדגל היאוש. היאוש הזה מגיע רק בגלל שהיתה לנו תוכנית, וכשהיא נכשלה אנחנו חושבים שהכל נכשל; כשבאמת, עצם ההנחה הראשונית שלנו מוטעית, וממילא היאוש הוא שלא מדעת לגמרי. מהתוכניות שלנו אכן יש יאוש, אך הן לא בהכרח הדרך להתקרב לה'.

כיצד, אם כן, יש להתחיל? מלמד רבי נחמן (שיחות הר"ן, מח): "וזה כלל גדול מאוד בעבודת ה' לבל יניח עצמו ליפול חס ושלום מחמת שנפל מאיזה עבודה או מתפילה בכוונה או שנפל למקום שנפל חס ושלום, עם כל זה יחזק את עצמו בכל האפשר, ויתחיל בכל פעם מחדש כאילו היום התחיל להתקרב להשם יתברך. ואף אם יהיה כן כמה פעמים, דהינו שיהיה לו חס ושלום כמה וכמה נפילות מעבודתו יתברך עם כל זה יתחיל בכל פעם מחדש, אפילו כמה וכמה פעמים". ההתחלה היא לא "הפעם זה יסתדר", כי כאן בוודאי שיעמדו כל אותם קשיים שינסו למנוע. ההתחלה היא "כאילו היום התחיל להתקרב להשם יתברך" – בלי שום תפיסות מוקדמות על מה שעומד מולנו. ההתחלה הזאת לא מתוכננת על אופי מסוים בו נשיג את הדברים, אלא היא כולה פנויה לשמוע את רצון ה' מהמקום בו אנחנו עומדים. ממילא, גם אם חלילה יהיו נפילות וירידות, הן לא יעצרו את ההתחלה הזאת, כי אף פעם לא התחלנו להתקרב לה'. "וכל זמן שאין לו את ההתחזקות הזאת, אי אפשר לו להתקרב להשי"ת באמת" (שם). כל עוד אין מוכנות לשמוע את רצון ה' לגמרי, בלי שום תבניות ותוכניות, אי אפשר להתקרב לה' באמת. מלבד לכך שדרך זו רצופה בנפילות שעלולות לייאש, גם אם הדרך הצליחה, הרי זו בסופו של דבר הדרך שלנו, ולא תמיד האמת של ה'.

חז"ל דורשים את חובת ההתחדשות על המילים "ביום הזה באו מדבר סיני" – כאילו ביום הזה, היום שלנו, באו בני ישראל למדבר סיני. נשים לב: הרי כשבני ישראל הגיעו למדבר סיני עדיין לא ניתנה התורה, אלא רק שישה ימים אחר כך. ההתחדשות היא אמנם לא רק בחשיבה מחודשת על דברי התורה, אלא גם בעצם המושג של נתינת התורה. במילים אחרות, ביום כמו יום כזה ניתנה תורה. מחשבה טבעית שלנו היא שהתורה ניתנה באופן מאוד מסוים ומוגדר, וגם דרך ההתקרבות שלנו לה' היא באופן מאוד מסוים ומוגדר. אבל גם ביום כזה, במקום שאנחנו, איך שאנחנו, לא משנה מה עשינו, יכולה להינתן תורה. אין יאוש מהמרחק בינינו לבין המקום בו נמצאת התורה, כי היא יכולה להינתן גם היום, והיא ניתנת גם היום. רק צריך להסתכל על רצון ה' שבמקום שלי, ולדעת שאף פעם לא התחלתי להתקרב לה', כי מה שאצלי זאת התחלה זה עוד תבנית שלתוכה אני מנסה להכניס את רצון ה' שכולל הרבה יותר מהתפיסה הקטנה שלי. לא רק לדעת איך לסיים, אלא בעיקר איך להתחיל.

"העיקר, שיראה לישב דעתו בכל יום שזה היום שעומד בו עדין לא היה בעולם, וכן לא יהיה עוד יום הזה בעולם, והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק האדם שעומד באותו היום ובאותו הדור צריך לעסוק בזה, כי עליך נפל חובת היום" (רבי נתן, שם אות יז).