מאת: הרב ארז משה דורון

אבא יקר,

שעת בוקר עכשיו, היא השעה שבה אני משתדל לפנות אליך בדברים ולפרש שיחתי לפניך.

אמש, שוב חשתי אותם געגועים מוכרים אליך ואל קירבתך, שוב פתחתי את אחד מן הספרים האהובים עלי, ושוב קיננה ביֶ התחושה שיש אי כאן, בין הדפים, דבר שעוד לא קראתי. והיה כתוב שם, שעיקר האמונה של האיש הישראלי היא ברחמי ה' יתברך. כי בקיומך, אבא, מאמינים מרבית בני האדם בעולם. חוץ מכמה אתאיסטים מטורפים ומאוהבים בעצמם, רוב האנשים יודעים שקיים בורא. ולהאמין בהשגחתך עלינו – גם את זה גויים רבים יודעים לעשות. כל אחד שהיה במגדלי התאומים ובסביבתם ונמלט מהם, כל אחד מתושבי ניו-יורק האפופים בעשן הכבד ובריחות, חווה את השגחתך על בשרו. מי שהיה שם ומי שלא היה שם – שניהם הוכיחו את השגחתך הגלויה. ידך, ה', הייתה בם, ידך החזקה, זרועך החשופה, הנוראה.

אז אם האמונה בקיומך והאמונה בהשגחתך ידועה גם למיליונים רבים של גויים בעולם, מהי האמונה המיוחדת לאיש היהודי? עונים הצדיקים אמת פשוטה וגדולה: האמונה ברחמיך, היא המיוחדת לנו.

הידיעה, שה', כלומר התגלות הרחמים וההטבה, ואלוקינו, כלומר התגלות הדין וההגבלה, שניהם – ה' אחד. המתוק והמר – שניהם ההטבה שלך, שניהם רחמיך, אלא שפעמים הם גלויים ופעמים הם מכוסים.

אנחנו היהודים מיוחדים באמונה שלנו, שתמיד אתה ה' של חסד ואהבה, שתמיד אתה אחד.

ועוד מגלים לנו ומזהירים אותנו הצדיקים במפורש: "בדורות האלה של עקבתא דמשיחא, האמונה (כלומר האמונה ברחמיך), תהיה קשה כמו טיפוס על קיר תלול".

ואיזה קיר תלול, אבא, כל כך תלול, לפעמים הוא מסתיר לגמרי את השמיים.

בבוקר, למשל, אני מסיים את תפילתי הפרטית ומרגיש איך הוטבה הרגשתי. הנה התחזקתי שוב בביטחון בך, במצוותיך, באהבתך, בתפילה, בהיותי יהודי, בהבנה החדשה שגילית לי במקום שהסתבכתי.

שמיי מתבהרים, נשימתי נעשית קלה, ותחושה מופלאה של חסד ואהבה מקיפה אותי.

אבל כשאני מביט בזווית עין בכותרות הענק של עיתוני הבוקר, כדי לדעת מה עובר על עם ישראל, והנה תמונתה של אישה צעירה, מישוב קטן שבצפון. אמש, בשעה 7:30 חדרו לתוך הישוב מחבלים וירו ופוצצו רימונים. הרגו שניים, פצעו שלושה עשר, מתוכם אחד אנוש: דוד חובב בן דגנית. אנא, אבא, שלח את מלאכי הרחמים והרפואה שלך שיחושו לרפואתו עד שלא יסבול שום צער ויהיה בריא כאחד האדם לעבודתך.

ואני חושב על מוצאי היום הראשון של חול המועד סוכות בישוב, שמן הסתם – לפי כיסוי ראשה של האישה – הוא מלא סוכות קטנות, סוכה ליד כל בית. והילדים בשעת ערב מוקדמת כזאת מתרוצצים ומשחקים בקריאות של צהלה, איזה חג שמח הוא חג סוכות שלך, אבא! והמבוגרים יושבים בסוכות, מתארחים בודאי, משוחחים על המצב, מקווים לטוב יותר, אוכלים משהו. ופתאום תופת ואש ואימה שאין לה גבול ויריות ופיצוצים. ופתאום מוות ופצועים ודין מבעית ונורא.

אני רואה את האישה הצעירה הנושאת את ילדה הפעוט על זרועותיה ורצה. ובעיניה – לא טרוף כשל חיה פצועה, אלא נחישות שלא מעלמא הדין, שחודרת ללבי מבעד לתמונתה שבעיתון. והכותרות האלה מפילות אותי בבת אחת מן השמחה שחשתי קודם, אל בור עמוק וחשוך שזעקות אימה ובלהה ובהלת ילדים קטנים וצעקות האבלים שיקיריהם נפגעו ממלאים אותו.

לצאת ממנו, מן הבור העמוק, לאמונה שהכל רחמי ה' יתברך, לצאת מן החושך הזה אל שמחת אמת פנימית ועמוקה, שהכל רחמים, הכל חסדים, רק שאין אנחנו יודעים אותם בגלוי – איזה קיר תלול זה, אבא.

אתמול נסענו לנווה יעקב, ועברנו כבישים ארוכים שבהם כבר ירו, וגם הרגו וגם פצעו בם. ופתאום באה ילדתי והתיישבה כשפניה אלי וראשה מונח על כתפי. ככה סתם הניחה אותו וישבה – שלא כהרגלה – בשקט. נסענו בכביש מספר תשע ואני חשבתי לעצמי שמי יודע, בעצם. אולי אש עתידה להיפתח עלינו. אולי אתה שלחת אותה לשבת ככה כדי להגן עלי. אולי כדור עתיד להיירות והיא תעצור אותו בגופה.

המחשבות נשאו אותי לתוך המצב הזה. נגיד שאני מרגיש איך הילדה שבידי איננה חיה עוד, חלילה, נניח שאני ממשיך לחבוק אותה, אבל היא כבר לא איתי. כי לקחת אותה.

מה, מחשבות כאלה הן מטורפות? יהיו כאלה שיגידו שכן, אבל אני סבור שבמציאות שלנו הן לא. הרי כבר קראתי על אימא אחת שנסעה עם בנותיה ברכב, ובעלה נהג מלפנים, ולפתע נורה רכבם, והאימא נשכבה על ילדותיה, ועצרה את הכדורים בגופה. הן ניצלו, ואותה לקחת. אז מה? אותו דבר, רק שבסיטואציה שעלתה בדמיוני אתמול, נותרתי אני כאן, כדי לנסות להרגיש – את מה שמרגישים כל כך הרבה אחים שלי בימים האלה, אבא, עוד ועוד, שוב ושוב.

הגענו עד הרמזור הפונה ליציאה מן העיר, הילדה קמה ממני והלכה לשבת במקום אחר. לא נורו עלינו יריות, הגענו הביתה בשלום, ברחמיך. ואני הייתי אפוף מחשבות על ארעיות החיים הזאת, על כך שאתה אוסף מכאן נשמות רבות כרצונך, בפתאומיות, ואנשים כה רבים חווים קריעה כזאת ממי שהיה לידם, ופתאום איננו עוד.

אני יודע שמי שמת על קידוש ה' אינו סובל, ואפילו נראות סיבות מותו כמו תופת משתוללת.

צדיקיך כבר גילו לנו: הנהרגים על קידוש ה' אינם סובלים במותם.

ועוד הם גילו לנו: ההרוגים על קידוש ה' עולים היישר להיכלו של רבי עקיבא.

אבל אנחנו, אין לנו את האמונה האיתנה של צדיקיך.

"ה' מעניש אותנו", אנחנו סבורים בפחד, ומפרשים כל הריגה כגילוי של חרון אפך, כדין נורא משמיים, כעונש. כל ירייה היא עבורנו סטירת לחי מצלצלת, מכאיבה, מזעזעת. ואנחנו מרגישים כמו שמרגיש מי שמכים אותו כאן בעולם: מושפלים, מורחקים, אומללים. ה' כועס עלינו, הוא לא אוהב אותנו, הוא נותן לנו כאלה מכות איומות.

זה הבור שאנחנו נופלים אליו עם כל 'אירוע ירי', עם כל פיגוע.

מה שקורה לנו עכשיו, אבא'לה, זה שכל מערכות תחושותינו עוברות זעזועים מטלטלים, ובכל פעם אנחנו נופלים לבור עמוק. ובבור ההוא מצלצלות זעקות כאב וקריאות שבר וקולות ייאוש ובכי ומספד ותחושת כשלון איומה ושנאה והשפלה וריחוק. סרטי אימים מחרידים, לפרטי פרטים, סוחפים אותנו ומבקשים לבלוע את עשתונותינו. ה' שלכם לא אוהב אתכם, צווחים עלינו האירועים והפיגועים, הוא לא! הוא לא! הוא לא! אתם כבר לא הילדים האהובים שלו, אתם לא! אתם לא! אתם לא!

ומשם עלינו לצאת בכל פעם: לא אל השכחה, לא אל השגרה, לא אל הקניות והקניונים, לא אל 'החיים חייבים להימשך' בנוסח האמריקני שפותח מחדש את בתי הקולנוע וקורא לאנשים לבוא לשכוח את עצמם על הבד.

עלינו לצאת משם אל הזיכרון. אל הזיכרון ההיסטורי העתיק שלנו, אל זיכרון ימות עולם, שאתה אוהב, ואתה משגיח, ואתה הצלת ואתה תציל לעולמים.

עלינו לצעוק ולזכור, לבכות ולזכור, להתגעגע ולזכור, להיטלטל ולהחזיק חזק ולזכור, ולזכור.

לא להאמין לעולם הזה, שבא עלינו בסיפורי אימה של הרג וחנק וסקילה ושריפה, לא להאמין לגוף האפוף ייסורים וצלמוות, לא להאמין לפחדים המחרידים. להאמין באמונה העיקרית של יהדותנו, שהכל הם רחמיך. שהכל מאהבת עולם. שחמלה רבה ויתרה אתה חומל עלינו. עכשיו, כל הזמן, תמיד.

"כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים (חלקי הזמן) והמידות (הגבולות), שהם בריאת העולם.

וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות, כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א').

אנו שרויים, מרגע היוולדנו, בתוך מציאות מסתורית, ששני הפכים גמורים לחלוטין משמשים בה תמיד בערבוביא: יש ואין, גוף ונשמה, אור אין סוף מול עולם מוגבל וסופי.

המוחש לעינינו ולשאר חושינו הוא תמיד רק קליפת המציאות.

כך מתאפשרת הבחירה. האם ללכת שולל אחר מראה עיניים או לחפש דרך להתוודע אל הרובד הנסתר של העולם. האם להיסחף לאין החיצוני או לבחור ביש הפנימי.

האם להאמין שהחלל, כלומר הבריאה כולה, פנויה ונעדרת חלילה מאלוקות, או להאמין ש"אף על פי כן בוודאי יש שם גם כן אלוקות" וכך – על ידי אמונתנו, למלא את החלל הזה מחדש באור.

לראות את החושך ולהאמין בַאור. לראות צורה ולהאמין ביוצרה – זו תמצית האמונה.

מתוך הסתרת האור נולדת כפירה, נולדת בלב מבוכה ותהייה, והאמונה היא, בעצם, התשובה לאותה כפירה, כי כשמוצאים תשובה לשאלה מציקה, מוצאים, בעצם, את השם יתברך שנחבא בה.

"והנה על ידי אמונה, שמאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין (עולמות) וסובב כל עלמין (עולמות), ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהווה מחכמתו יתברך, ובוודאי באמת לאמיתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת (בשכל אנושי) ולמצוא שם את השם יתברך. כי אם היה מוצא עליהם (על כל הכפירות והמבוכות שבליבו) תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו בוודאי יש עליהם תשובה, ובוודאי יש שם אלוקותו יתברך (בזה אנו מאמינים, אך במוגבלות שיכלנו אין אנו מבינים) …ועל כן ישראל נקראים עבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות (ההתחכמויות והמבוכות)".

יהודים – מסוגלים לדלג באמונתם על החלל הפנוי, על הריק הקיומי הנורא הנפער בכל לב ומשתלשל מן הריק הגדול, החלל הפנוי, כביכול, מאלוקותו. יהודים – מבינים בשכלם את מוגבלות שיכלם. במקום שאי אפשר להשתמש עוד בשכל, הם פותחים את "עין האמונה" ובעין זו סוקרים את העולם מחד ואת מציאותם הפנימית מאידך. מתבוננים היטב היטב, עד שהם מוצאים את ה' יתברך ואת נוכחותו, המאירה בעולם ובתוכם ממש כשם שהאירה בטרם הבריאה. בהתבוננותם הם מגלים כיצד ה' "ממלא וסובב" גם את ליבם, גם את ישותם ומציאותם הפנימית.

אמונה – היא תחושת הלב הפנימית מאוד בהכרח מציאות האור ובהכרח מציאות יוצר האור. משיפתח האדם אל כח האמונה המפעם בו, יאמין וייתן אמון במה שמעבר לחושים, יבנה בנפשו כלי, יצור בתוכו את היכולת להכיל, ואפילו להבין, את מה שמאחורי הקלעים של עולם הגשם.

ההתחזקות באמונה איננה נצרכת רק לאדם הפרטי, לטובתו ולטובת שלמותו. קיום העולם כולו, גאולת ישראל ותקנתם – תלויים בה. "כי עיקר הגלות בשביל חסרון אמונה", כותב רבי נחמן. …"כי יש בני אדם, המכסים כלליות הניסים בדרך הטבע. וכשתכלה (כפירה) זאת ותתרבה האמונה בעולם – אז יבוא משיח, כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב (שיר השירים ד') "תבואי תשורי מראש אמנה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').

בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן.

על דורנו, דור עקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה.

כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כ"ד) שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהי עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דבריהם : "בא חבקוק והעמידן על אחת – "צדיק באמונתו יחיה".

היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, בו "החושך יכסה ארץ", בו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות.

אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה' והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו?

אבל גם בתוך החושך הזה – יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.

"הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הביקעה והיא מלאה עצמות" מספר יחזקאל הנביא (פרק ל"ז פסוקים א'-י"א) "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הביקעה והנה יבשות מאוד"

"ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה' אלוקים, אתה ידעת".

אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה' מצוהו והפלא מתרחש לנגד עיניו.

…"והינבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד"

מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה' לנביאו פשר הדבר:

"ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו".

מבאר רש"י: "העצמות האלה כל בית ישראל המה – רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תקוותינו ומה נוחיל לתשועה עוד?…

וביאר המלבי"ם: "יבשו – לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חייל, עד שהם בתכלית היאוש".

בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב – יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה', ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה".

נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חומרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות – אנחנו מאמינים.

התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה?

כן! גם אם נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו, ולהוליד חיים. חיים חדשים, חיים אמיתיים, חיים מלאים ומאירים, מול ונגד כל התחזיות הקודרות. חיים לכל אחד ואחד מאיתנו בפרט, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, וחיים לכולנו ביחד.