"וכן מצינו אצל אברהם, כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: זעקת סדום ועמורה כי רבה, מיד: "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע", והרבה דברים נגד [=לפני] הקדוש-ברוך-הוא בתפילתו: אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר", "אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמישה, התשחית בחמישה  את כל העיר".

* * *

במציאות החיים של כל אחד ואחד, לא משנה כלל סביב מה חייו סובבים, ישנם דברים המתקבלים במושכל ראשוני מסוים, וישנם דברים שמתקבלים לאחר חשיבה מסוימת. על פי רוב, כשאנחנו נמצאים בבעיות אנחנו מתחילים לחשוב על הפיתרון. לעומת זאת, כאשר נראה אדם פצוע שוכב על הקרקע, לא נחשוב יותר מדי על מה שאנחנו אמורים לנקוט. המושכל הראשון דוחף אותנו לגשת לעזור לו, עוד לפני שחשבנו לעשות כן. ישנם דברים שאנחנו פועלים אותם גם מבלי לחשוב עליהם. דברים כאלו קורים כאשר פעולה מסוימת מבטאת עבורנו דבר מסוים, וממילא אנחנו נפעלים את מה שהיא מבטאת. כלומר: כמו שמקרה מסוים גורם לנו לצחוק באופן טבעי, כך גם כל פעולה של מושכל ראשון גורמת לנו לעשות את הדבר שיוצא ממנה.

אם נרצה לבחון מתי הדברים בהם אנו עוסקים הופכים להיות מהותיים בנו, נתבונן האם הם נמצאים אצלנו גם במושכל ראשון. גם אם יעירו אותנו באמצע הלילה, תגובתנו תהיה אותו הדבר. חז"ל אומרים שעם ישראל נבחר בעיקר בגלל אמירתו "נעשה ונשמע", ועל תוכן אמירה זו נתבונן מעט. הגמרא במסכת שבת (דף פח ע"א) מביאה טענה של מין אחד על אמירה זו: "עם פזיז שהקדים את פיו לאוזנו!". הוא טען כי עם ישראל קיבל את התורה עוד לפני ששמע את תוכנה, לדעת אם היא קלה או קשה, וזאת פזיזות. נשים לב: הטענה שלו שעם ישראל "הקדים את פיו לאוזנו" – הפה, שביטא את ההסכמה, היה בלא שמיעת הדברים. כלומר: היתה כאן הסכמה בלי לבחון אם הדברים מתאימים למציאות, מבחינת הקושי ומשאר בחינות אחרות. ענה לו רבא: לא היתה זאת פזיזות, שכן אנחנו עם שהולכים בתמימות ובשלמות, ועל זה נאמר (משלי יא): "תומת ישרים תנחם". פירוש הפסוק הוא, שהתמימות של הישרים היא זאת שמנחה אותם. רבא השיב לו כי קבלת דברים בלי בחינתם ובדיקתם אינה תמיד ענין של פזיזות. לפעמים אפשר להיות מוכן לכל מה שהשני יאמר. כיצד? אם הולכים עם מישהו בתמימות, בשלמות. כל חיינו סובבים אותו. ממילא, כאשר הוא אומר דבר מסוים, אנחנו לא מקיימים את הדבר אם הוא מתאים אלינו, כי לא את טובתינו אנחנו מחפשים. אנחנו מקיימים את דבריו בגלל שהוא זה שאמר אותם. זה מה שהפסוק מלמד: התמימות בעצמה יכולה להוליך את האדם. לא השכל, ולא הרצונות הפרטיים שלו, אלא עצם התמימות – מציאות בה חיים רק סביב נקודה אחת, שהיא יוצרת שלמות באדם שחייו סובבים אותה.

ברגע שעם ישראל שומע שהקדוש-ברוך-הוא רוצה לצוות עליהם דבר, הם מייד עונים שהם מוכנים לקבל. מחשבה לא היתה כאן, כי מי שרוצה לחשוב לא יכול לענות מיד. מוטל עליו לבחון את הנושא מכמה כיוונים, ולשקול את הדברים מחדש שוב ושוב, במיוחד כשמדובר על נושא שנוגע לכל החיים ואי אפשר להיפרד ממנו. לכאורה היינו אומרים שזו פזיזות – עם ישראל בעצם לא חשב יותר מדי. אמנם האמת היא, שעם ישראל קיבל את דבר ה' בתור מושכל ראשון של רצון ה'. כלומר, אם עם ישראל שומע שהקדוש-ברוך-הוא רוצה מהם דבר מסוים, המושכל הראשון שלהם מקבל את הדברים, כי התמימות שבהם היתה כזאת שרק רצתה לקיים את רצון ה'. אם הם שומעים שיש רצון שנדרש מהם, הם מקבלים אותו מיד, כי כך טבעם. מה מתגלה במצב כזה? שלעם ישראל יש שייכות מהותית לרצון ה', עד שהתגובה הראשונה שלהם היא שהם רק רוצים לקיימו.

* * *

נשוב אל אברהם אבינו. כאשר אברהם אבינו שומע על הגזירה והצרה של סדום, הפעולה הטבעית שלו לפני ששקל את הדברים בדעתו, היתה התפילה. דבר כזה אפשרי רק אם עצם תפיסת הצרה ביטאה עבורו – מצב הדורש תפילה. אם אנחנו מבינים שתפילה היא פיתרון לצרות, אז אברהם אבינו לא היה מתפלל מיד. לא חושבים מייד על הפיתרון של הבעיה. אבל אם תפילה היא לא פיתרון, אלא כל מה שיש בכלל צרה זה כדי שנגיע אל התפילה, אז בהחלט שנתפלל, כי אנחנו יודעים שתכלית הצרה היא התפילה. לא שאפשר לסלק את הצרה, אלא שבצרה עצמה מונחת חלק מהתפילה.

אם אברהם אבינו ידע שתכלית הצרה היא התפילה, הרי שידע שצורת קיום המציאות היא באופן של תפילה. כדי שהמציאות תהיה קיימת מכוח חסדי ה', ונגיע להכרה הזאת מתוכנו, צריך להביא צרות. בצרה אנחנו מבינים שמציאות שלנו מצד עצמה היא בעצם או כלום, או אבודה לחלוטין. באותה עת שנשענים על ה' וחסדיו המרובים, ויוצאים לצרה אל המרחב, המציאות נתפסת בצורה חדשה. בצורה שאנחנו יודעים, ולא רק מאמינים, ש"חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ).

נזכיר את מה שהתחלנו לפני כמה זמן – אמרנו שבשלב זה המלקט מביא ראיות על שדרך כל אבותינו היתה שהם חיו מציאות של תפילה. בזה ראינו כי גם דרכו של אברהם היתה כך – הוא תפס את הצרות ככאלה שבאות לגלות במציאות את קיום חסדי ה', ועל כך תגובתו הטבעית היתה להתפלל.

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, כותב באיגרת לבנו שכל הצרות שיש לנו, בין אם הן במישור הרוחניות ובין אם הן בתחום החומרי, שורשן נובע מכך שעזבנו את אומנות אבותינו – שהיא התפילה. גם אנחנו מתפללים, עדין זה לא בצורה של "אומנות" – מומחיות. אבותינו היו רגילים בכך עד שהתפילה הפכה להיות צורת חייהם, אבל אצלנו תפילה נראית בצורה מסוימת מרוחקת מעצם יסוד חיינו, בעוונותינו. נשאר לנו רק להתבונן בדרכי האבות, לראות את הגובה העצום, ולעלות בעקבותם במסילה העולה בית א-ל.