במאמרים הקודמים הרחבנו לבאר את יסודי תכסיסי הבעל-דבר שמטעה את האדם לזלזל בחלקי טוב ולעזבם מחמת חוסר חשיבותם, בו בזמן שקב"ה גילה לנו ע"י צדיקי האמת על גודל ערכם של דברים אלו, והרחבנו בדוגמאות של המתנה ב"יגיעה והעמל" בעבודת ה' שהיא עצמה "כפרת עוונות" וכן למדנו מדרכי ה"תם" (שבסיפומ"ע) כי הדרך אמונה להגיע למדריגות על אף נמיכות מעלתו היא ע"י ההשתעשעות והשמחה העצומה בחלקים המעטים והקלושים שהצליח להשיג, ועי"כ מעורר בשמים שיעזרוהו ויסייעו בעדו אף שלא בדרך הטבע להגיע לכל מיני שלימות שבעולם.

לחצו כאן: למאמר הראשון | למאמר השני

ועתה הבה נשים ליבנו למתנה מופלאה ונוראה שזכינו לה וגם היא – כרום מעלתה ונוראות גדולתה אין אנו שמים על לב איך שהבע"ד מטעה אותנו לבלי להחשיב אותה כראוי, ותחת לשמוח ולהשתעשע בה ולמוץ ולהתענג מטובה, ולהיות אסיר תודה להשי"ת שזיכה אותנו בכך,  – מרמה אותנו הבע"ד ומסתיר ומעלים את עוצם גודל האוצר החבוי במתנה זו, וזה מה שמביאנו להיות שאנן ושָלֵיו על אף שזכינו לה ברוב חמלתו ית', וגורם לנו שלא נחוש שום חיות ואושר מדבר זה, אלא אדרבא לזלזל בה ולהשליך אחרי גיוונו את השמחה והתענוג מכך.

המתנה הגדולה האמורה היא מה שזכינו לבוא ולהיות אצל רבינו הקדוש – רבי נחמן מברסלב – בראש השנה וזכינו להתקבץ יחד כאשר ציוונו, וזכינו להתפלל בצוותא כראוי בשובה ונחת ושלווה וחיות רוחני.

והנה עלינו להתבונן מעט בגודל יקר המתנה המופלאה הזאת ע"מ להבין ולראות מכך דוגמא אחת מני רבות עד היכן הבע"ד פועל להפיל עלינו תרדימה עמוקה שלא נחוש ולא נרגיש גם כשנוגע לדברים נשגבים עד מאוד אשר אין ערוך לגדולתם ומעלתם.

כשמעיינים בספר "חיי מוהר"ן" רואים עד כמה רביה"ק הפליג נוראות על גודל יקרת מעלת הראש השנה שלו, ממש הפלגות נוראות ונשגבות שלא נשמעו כמותם, ועלינו התבונן מעט במשמעות הפלגות אלו.

שהרי ידוע שכל דיבוריו של הצדיק האמת ואפילו בשיחת חולין שלו טמונים בו הרבה "השגות אלוקות" עד אין חקר[1], ובכל דיבור ודיבור יש בו הרבה גילויים שאפשר ללמוד מהם סודות עמוקים שהשיג אותם הצדיק.

ואם כן, כשרביה"ק דיבר על גודל מעלת הר"ה שלו, בהפלגות גדולות ונוראות כאלו, שאפילו לפי השגתו של רביה"ק בעצמו הפליג בה, הרי בהכרח שהוא קדוש ונורא ואמיתי עד מאוד.

והנה כלפי מתנה מופלאה זו  – הבע"ד מטעה ומפיל את תרדמתו שלא נתפעל כלל מעוצם המתנה, ולא נשמח וניקח ממנו חיות, וכך מפסידים אנו שוב בעולם הזה מכח השינה ועומק החלום שאנו שקועים בו.

* * *

כי באמת מכח הר"ה אצל הצדיק קיבלנו מתנה אמיתית שאינה לימי ר"ה בלבד, אלא היא הולכת ומלַוָוה את האדם במשך כל ימות השנה.

כי "ראש השנה" הוא הראש של כל השנה, וכשם שכל אדם יודע ומבין כי בעת שאדם שתוי לשכרה משלחים אותו למיטתו להפיג את יינו, ולא מניחים לו לפעול דברים בעלי משקל ואחריות, ואם יעשה דברים שאסורים ל'שיכור' – כגון שינהג ברכב וכיוצ"ב, אזי יאסרוהו בנחושתיים בבית הסוהר, כי דבר ידוע הוא לכל, כי בעת שמוחו של האדם אינו בשפיות – אינו ביכולת להנהיג, כי ראשו אינו מנהיגו אלא שכרותו ופזיזותו.

כן ברא השי"ת את העולם, כי לשנה יש ראש, והיא "ראש השנה", ורביה"ק גילה לנו, שבעת שזוכים לבוא להצדיק לר"ה אזי יש לה לשנה ראש אחר לגמרי, ורביה"ק ציווה עלינו לשמוח בזה כל השנה, כי ע"י הר"ה אצל הצדיק תהיה בכל תנועה של משך כל ימות השנה כולה – כח והמתקה שהצדיק המתיק עבור האדם שעי"ז תהיה לו שנה טובה ומתוקה.

* * *

אבל האדם לא חלי ולא מרגיש, ואינו שם על לב גודל החסדים שנעשו עמו בכך שזכה לבוא על ר"ה להצדיק, וכשמעוררים אותו על כך מתרץ עצמו ואומר בליבו כי לשמוח בדבר גדול זה זו מדריגה שאינה שייכת אלא לרמי מעלה היודעים ומבינים בגודל המתנה ולא לאדם פחות כמותו שאין לו השגה בכך.

אבל אם ירצה יכול לקרב קצת אל הלב לראות כמה הבע"ד מרמה אותו בזה עצמו ויווכח כמה שקר טמון במחשבה זו.

כי יתבונן נא בעצמו, ויצייר בליבו מה היה מרגיש אילו לא היה זוכה פעם אחת לבוא לרביה"ק מחמת התגלגלות סיבה והכרח, כמה מרירות וכמה יסורי איוב  היה לו בזה, והיה תיכף מגיע למסקנא ברורה שזה סימן משמים שמשליכים אותו מעל פניו, ואין חפצים בו, וכו'.

ואילו כשזכה בחסדו הגדול להגיע ולבוא לרביה"ק, אינו שם על לב כי באותו מטבע הוא סימן מובהק דווקא שחפוץ חפצים בו, ומקרבים אותו מאוד בשמים, וגילו לו בכך קירבה וחיבה יתירה…

* * *

ומה שהאדם כה שאנן ואינו עולז ושמח בגודל יקרת המתנה, כל זה הוא מחמת מה שביארנו בתחילה, שהאדם חי בתוך חלום, אין הוא חי בעולם 'בהקיץ'.

כי ביארנו בתחילה, שדעת מבטל חלומות, וחלום בא מהעדר הדעת, וכמה שהאדם נתון בתוך הרגשות ליבו, הרי הוא רחוק מאוד מ'דעת'.

רביה"ק מבאר בתורה הנוראה שנסתלק בה – ליקו"מ תנינא תו' ח' – שהדרך היחידה שבה אפשר לזכות לידיעה אמיתית היא ע"י בירור המדמה! כפי שמוהרנ"ת מבאר באופן נפלא בליקו"ה על חוה"מ ועל סוכות, כי אין לנו מידת הדעת מצד המידה שלו, כי הדרך היחידה בה אפשר לזכות לידיעת אמת היא רק אם יש "בירור המדמה" שפירושו הוא אם זוכים לקבל ע"י הרוה"ק של הצדיקים – דהיינו את הדעת שלהם, ורק כשהאדם מצייר באופן זה את הציור הנכון של חייו, רק אז יש לו ידיעה נכונה, וכל שאר הידיעות העצמיות באות מבלבול המדמה, ובלבול המדמה הרי הוא חלום בהתגלמותו.

וכשם שכשאדם חולם, יש לו ציורים, הוא שמח כחסר-דעה, ועצב כחסר-דעה, כן וממש כך חיים בעולם הזה, כי יש להאדם 'ציורים' הבאים משגעונותיו, כמו שהרה"ק רבי נתן אומר שכח המדמה מצד עצמו הוא כח הבהמיות, כל בהמה יש לה 'מדמה' ואם השי"ת נתן כח ל'בעל בחירה' שיקח את כח הבהמיות, ולשעבדו לשכל אמת, וכמה שהשכל אמת מחייב שדמות זו יחרט במוחו, ויירשם על כח הציור שלו – כך הוא הופך לאדם, אבל ח"ו אם האדם יתן לכח המדמה שלו לרוץ מעצמו, והוא מהרהר וחושב שוב ושוב, הרי הוא מגדיל אצלו את כח הבהמיות – ממש בבחי' רוכב שהוא טפל לסוס, וכשיגיע לעולם הבא יווכח ויראה במוחש כמה הוא הגדיל את כח הבהמיות.

* * *

ועלינו לדעת דבר יסוד מוכרח, והוא: כי לא כל דבר שמתרחש במציאות – חייבים לראות בעיני בשר, כפי ביארנו מתחילה, כי כל מה שמתרחש בעולם הזה, אפשר לדעת אך ורק בדרך אמונה, ועלינו ל'דעת' רק מה שהצדיקים שרואים – יודעים ומגלים לנו, אבל לעת עתה בעת שעדיין הננו בעולם הזה הרי חיים אנו בתוך חלום, וא"כ אי אפשר לנו לראות מה אנו מרוויחים, אבל עלינו לדעת בברירות ובאמונה חזקה, כי בוודאי מרוויחים אנו, וכאשר האדם מאמין בזה, עליו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק, שבעת שהשי"ת נותן לנו מתנה כזו, יהיה זה מלא וגדוש באמונה, ולהאמין בתמימות בכל לב: "הלא קיבלתי מתנה, והיא תלווה אותנו לנצח נצחים", ואם רביה"ק אמר על עצמו שבר"ה הוא יכול לתקן מה שבכל ימות השנה אינו יכול, ורביה"ק כה הפליג בגודל כחו לתקן נשמות ישראל, הרי שאי אפשר לתאר ולשער עד היכן מגיעים תיקונים אלו.

דוד המלך ע"ה אומ' בתהילים "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קי"ט) פסוק זה מלמדינו כי על האדם לשים מוחו וליבו בעת מקיים מצוות ולהכניס בהם אמונה – וזו היא העיקר שבמצוות.

והנה נתבונן קמעא, הן כל אחד שזכה להיות מקורב לרבי, כאשר יֵצא מהעולם הלזה שאינו אלא 'חלום', יוכל להשיג ולהבין עד היכן הדברים מגיעים ומה גודל הזכיה שזכה בכך.

אבל עלינו לדעת כי "כל מצוותיך אמונה" וכמה שהאמונה שלנו גדולה ועמוקה יותר במצוה זו שזכינו לה ובמתנה הזו שקיבלנו, הרי אנו זוכים לקבל בעולם יותר, וכשנצא מהעולם הזה יהיה זה מתנה אחרת לגמרי.

* * *

אלא שגם בזה עלינו לדעת כי בזה עצמו ג"כ עומד הבע"ד ומטעה את האדם מאוד ומפסידו שלא יקבל דיבור זה עצמו.

כי בעת שאומרים לאדם -למשל- הגדרה זו, שכל מה שיש לו ומה שהוא מרוויח מהמצוות והדברים הטובים שעושה, הוא לפי גודל האמונה שיש לו בדבר, מיד מתעורר בליבו "חלישות הדעת" ומרירות, לאמור: 'אם כן, מה הרווחתי מהמעשה הטוב שעשיתי, הלא עדיין אין אמונתי חזקה ועמוקה דיה, וכיון שכן הלא צודק אני במרירותי בקוצר ומיעוט הצלחת מעשי!'

אבל יש לדעת כי זה גם שקר נורא מאוד, כי עלינו לדעת כי הפסוק "כל מצוותיך אמונה" הוא פסוק שמחייב אותנו "להשתדל" ולעמול להכניס אמונה בליבנו, כי האדם שעמל להגיע ל"אמונה" אזי אפי' כשהאמונה שלו היא בגד 'מנעל של ג' קצוות' (המובא בסימ"ע מעשה בחכם ותם –שמשמעותה עשיה ברוחניות שאינה עולה יפה כלל) ואפי' כשבענין האמונה הרי הוא "שוסטער' (סנדלר – שמשמעותו 'לא–יוצלח'), עם כל זאת, סוף כל סוף הוא יגיע למדריגתו, אם אך ישמח ויתפאר וישתעשע בכך שיש לו רצונות טובים לקבל אמונה, אם תהיה לו אמונה, בעצמו.

כי באמת הלא מידת האמונה לא שייך שיקבל אותה בכח הזרוע, כי מידת ה"אמונה" מוכרחת להיות מושפעת מלמעלה למטה, אבל על האדם מוטל לעשות מצידו את ההשתדלות הזאת שתביא אותו לידי אמונה, הוא יכול לבקש ולהתפלל לקבל "אמונה" הוא יכול לדַבר באמונה (כמבואר בדברי רביה"ק עה"כ "אודיע אמונתך בפי") וכן יש דברים רבים ודרכים שונים כיצד בר-ישראל בכח הבחירה שזכה לה, יוכל לבחור באמונה.

וכשהוא בוחר בדברים אלו שמביאים אותו לאמונה, הרי יש לו אמונה, ואם לעת עתה עדיין לא זכה לזה, בוודאי יזכה לה לאחר זמן.

והוא הדבר כשאדם זוכה לדבר שבקדושה נשגבה שכזו, שזכה לבוא לרביה"ק לר"ה ואינו יכול להשתעשע בו מחמת שליבו אטום ואינו מרגיש בגודל השמחה על המתנה שזכה, אבל אם בכל זאת הוא רוצה להשתעשע בזה, הוא בוש בזה שהוא כה שאנן וליבו לב אבן, אף כשהקב"ה עושה עמו ניסים נוראים ונפלאים כאלו, הרי שאחוז הוא באמונה, שהיא היא העיקר שבמתנה.

* * *

וזה באמת הנסיון כפי שהתחלנו מתחילה לבאר, כי כשם שעיקר הנסיון של העמל והיגיעה הוא המחשבה וההבלבול שנכנס ללב כי 'אין לדבר כל ערך' וכן מה שקשה להתייגע בתפילה הוא מפני שאין לדבר ערך… אבל אילו היה יודע שיש לכך ערך עצום, אז לא היה שום קושי להתפלל.

וממש באופן זה הבע"ד מטעה אותנו גם בזה, ובכל עת שהאדם זוכה להארת פנים משמים ותמיד בעת שהשי"ת נותן לו מתנות נפלאות ונוראות, וכל אימת שעושים להאדם ניסים נוראים כאלו, תמיד מגיע הבע"ד וגורם שהאדם ילכד בדמיונות של עצמו, או שאין כאן הארת פנים ואין הדבר חשוב, או שאין הוא שמח בזה כראוי ולכן אין לו אחיזה ביקרת המתנה… אבל עכ"פ הצד השוה של כל דמיונות האדם שהבע"ד מטעהו בכה ובכה ובלבד שלעולם לא יתעורר להחזיר ולהאיר פניו להשי"ת בתודה והודאה על מה שהטיב עמו.

ובאמת אחת מהמידות הקשות ביותר להאדם הוא, להיות מכיר בטובו יתברך, להכיר ולהודות, ולדעת נאמנה: 'אכן השי"ת נמצא עמדי!' והבחירה ביד האדם כי הוא יכול מצד אחד להחיות עצמו ולשמח עצמו על מה שזכה במתנה מופלאה כזו, ומצד שני האדם יכול להצטער ולהתמרמר ולזלזל בעצמו במה שלא קיבל, ובידו לבחור ולזכות.

* * *

ובדבר זה ( – לא לתת לבע"ד להטעות בציוריו, ובהסתרת יקרת המתנות שזכינו להם) כלול הכל, ועל כן עלינו להאריך ולהרחיב בביאור תחבולות היצר להטעות את האדם בכל אשר יפנה בדיבור כי רק כך יש לקוות כולי האי ואולי נשכיל להבין עד היכן הדברים מגיעים.

וכל מה שהרחבנו בדוגמאות האמורות, אם כי אכן הם עצמם דברים נוראים שבהם מרמה הבע"ד וגוזל מאתנו את הזכויות הנוראות שבידינו לזכות, אבל יש לדעת כי בכל זאת הם רק חלק מהדוגמאות שבהם רואים את מעשי השטן ותחבולותיו, ועל האדם להוסיף ולהתבונן בכל דרכיו היכן הטעהו הבע"ד ומרמה אותו לנשלו מאוצרותיו.

ובכל מה שאנו מאריכים ומבארים, רצונינו לפעול דבר אחד – והוא: כי כל אחד שמקורב לרביה"ק יזכה לחרוט בליבו ולקבל ידיעה זו בידיעה גמורה וברורה עד שהידיעה הזו תרדוף אחריו ותשיגנו תמיד ותעמוד לנגד עיניו בכל מעשיו, והיא: שאין האדם יכול לקבוע החלטות ולהסיק מסקנות מכח ראות עיניו והרגשת ליבו, כי הלב לכוד ונתפס בחלומות שוא ובהטעיות של הבל מעשי ידי היֵצר, ועליו תמיד לחזור ולערוך חשבון נפשו כמה פעמים ביום אני עוצר את חיי מלֶכת אחרי נטיית ליבי וכמה פעמים אני משנה את אורחותי ממה שאני מרגיש וממה שעולה בדעתי מעצמו.

ורק כשיחיה באופן כזה בהשתדלות להיות 'עֵר' ולהיות על המשמר לבלתי תת למשחית להרוס, כן תהי' לו איזה שייכות לעולם נצחי שהוא חי וקיים לעד, לטוב לו כל הימים.

[1] (וכמו שרביה"ק בליקו"מ ( קמא, סי' ל') מדבר על כך שהצדיק האמת יכול להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול, דהיינו "השגות אלוקות" ע"י התלבשות בשכליות קטנים שמסבב לו כדי להבינו את המכוון שהוא שכל עליון וגדול, (עיי"ש) נמצא כי ב'שיחת חולין' של הצדיק האמת, טמונה יותר "תורה" ויותר "השגת אלוקות" וסודות רבים ונוראים כאלו שיש בו יותר קדושה ויותר גילוי אמת מתורתו של צדיק שהוא קטן במעלה ממנו, כי באמת אין אלו (הדיבורים שיוצאים מפי הצדיק האמת הגבוה במעלה) שיחת חולין כלל, אלא תורות קדושות ונשגבות המוסתרים בתוך שיחת החולין של הצדיק האמת, הרי לנו כי כל דיבור – אפילו הנראה כדיבור של חולין – כשיוצא מפיו של הצדיק הרי הוא לפי דרגתו.)