במסלולי ומשעולי החיים נפגשים לפעמים יחדיו האיש הכשר ושכנגדו, ויחדיו הם צועדים כברת דרך. יש ופעולותיהם שוות ומעשיהם דומים מאד, ולצופה שאינו מעמיק נראה כי עתה אין הבדל ביניהם, ומשום כך הוא מסיק לעצמו כי "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא" (קהלת ט-ב), שניהם בני אדם מן הישוב וכמו שלירא ה' מותר לעשות אותם פעולות גם לי זה מותר, מבלי לחפש ולמצוא לאן מוביל דרך הצדיקים ולאן מוביל דרך רשעים חלילה. אולם כל דבר תלוי בצורה שבה הוא נעשה ובמטרה לשמה הוא נעשה.

להתקרב, להתרחק…

לדוגמא: יושבים שניים יחד, קערת תופינים לפניהם, ושניהם אוכלים מאותה קערה, אותה כמות אותו מאכל ובאותו זמן ממש. לכאורה שניהם שווים, אך לאמיתו של דבר, המפגש האקראי אינו מאחד ביניהם כלל. האחד מתקרב לבוראו בכל לעיסה ולעיסה, הוא הולך וקרב, הולך וגבוה. והשני לעומתו, הולך ונופל, יורד ומתרחק ככל שמוסיף לאכול. שכן, הראשון כוונתו לשמים להרבות כח לעבודת ה', והשני כוונתו למילוי הכרס. זה מתקדש והולך, וזה מיטמטם והולך.

להתדבק בה', להתרחק מה'…

שני חברים עומדים ומשוחחים על דא ועל הא, "דברים בטלים" ממש, על השמים הכחולים ועל ציפורי הדרור המנתרים סביבם, על סיפורי מלכים ומלחמותיהם ועל שאר דברי הבאי – האחד שעושה זאת לפקח דעתו כדי שיוכל ללמוד אחר כך ביתר שאת, מקבל באותו רגע ממש עול מלכות שמים ומתדבק בקונו, הוא מקיים 'מצוה גדולה', שכרו הרבה מאד בעסקו בקיומה של תורה (עיי' חיי"מ תקל"ג). והשני נחשב לבוזה דבר ה' אשר ענשו כבד מנשוא (עיי' סנהדרין צט. כל שאפשר לו לעסוק בבתורה ואינו עוסק כו'). הם אכן נפגשו בדרך בעולם העשיה, אך כוונתם ומחשבתם מפרידה ביניהם כבין שמים וארץ ויותר.

להתעלות, ליפול…

שניים באים למוכר בגדים וקונים יחדיו בגד מהודר, האחד התעלה עתה בקנייני עולם הבא ומצא כלי שיועיל לו לעבודת ה' (ראה סיפו"מ י"ב – "ואם היה מבין באחד מאנשיו, שלפי מוחו הוא צריך לעבודת ה', שיהא הולך מלובש במלבושי זהב היה מספיק לו"), והשני מסר עצמו ברגע זה ביד יצרו (עיי' שיהר"ן אות ק').

להתחזק, להחלש…

שני אנשים מתחזקים בשפלות מדרגתם, שניהם אומרים 'אשרינו שזכינו וחטפנו הרבה נקודות טובות' – האחד נטהר ע"י התחזקותו, הוא מוסיף בענוה ובהכרה שה' זיכה אותו במתנת חינם, ומתוך כך מתחזק לבקש על תשובתו השלימה. והשני נטמא ע"י התחזקות מדומה זו, הוא מוסיף ביישותו וגאוותו שהנה הוא כבר במדרגת הטוב וביישות מספקת ואין הוא זקוק עוד לחסדי ה', (עיי' לקוטי הלכות השכמת הבוקר א-יב), ועוד כהנה בלי סוף.

"זה מעשה שלו, זה מעשה שלי…"

ללמדך, שאסור ללמוד ממעשה חיצוני ולומר: "גם פלוני שהוא ירא שמים עושה כך, ומשום כך זה גם מותר ורצוי לי". אלא עליך לחקור: מהי כוונתו, לאן הוא חותר בכך, ומה הם שורש כל פעולותיו.

"זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה"

יעקב ועשיו תאומים היו; "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז" (רש"י בפרשתנו בראשית כה-כז). כשהיו קטנים לא הבחינו בשום שינוי ביניהם, אדם מן השורה לא דקדק להבחין שההבדל עמוק עצום ונורא כל כך. רק בתוצאה הגמורה הבחינו בהבדל התהומי, זה פירש לתורה וזה לעבודה זרה.

בין יעקב לעשיו…

היכן באמת התחיל פירוד דרכם?! מגלה לנו רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, א. ליקוטי הלכות, פקדון ד): יעקב הסתכל בשכל של כל דבר, הוא התחבר לפנימיות של כל דבר וחשב על אחרית הדבר לעולם הבא, וע"כ כל העשיה שלו לא היתה בחיצוניות אלא קשורה לפנימיות, וכולה 'מלכות דקדושה' וקבלת עול מלכות שמים, הוא התקדש והתקרב לבוראו על ידי כל דבר גשמי. לעומתו, עשיו לא היה קשור לשכל וראיית הנולד, אלא לתאות ההווה, ועל כן הוא הפך את כל העשיה הגשמית למשהו נפרד ו'מת' שאין לו חיבור לנצחיות, וזהי שורשה של מלכות הרשעה ושורש הטומאה ויצר הרע.

בין המחובר לתכלית – למנותק

נקודת ההבדל היא: האם כשבאים לעשות דבר, מחוברים ל'מחשבה תחילה' מה התכלית ממעשה, זה וכל הזמן מחוברים לתכלית זו. או שנמשכים לחיצוניות, שמובילה אותך לעשות כפי תאוות הלב כי "ככה בא לי לעשות". על אף ששניהם עושים לעת עתה את אותה פעולה ואותו מעשה ממש, אבל המחובר לתכלית מתקדש והולך, והמנותק סופו לאבדון.

"דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות"

לימוד נורא זה צריך להפעיל אצלנו פעמוני אזהרה עצומים על כל דבר-היתר שאנו מתרצים לעצמנו שגם הכשרים עושים זאת לפעמים. כל עשיה והנאה גשמית שאינה מחוברת לתכלית יכולה להיות תחילת "דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" ח"ו. כאשר עדיין העשיה בתחילת דרכה "לא היו ניכרים במעשיהם", אבל הסוף מוביל לעברי פי פחת.

לא הדמיון קובע, אלא כוונת הלב!

ומאידך, מידה טובה מרובה; לפעמים ההשגחה מזמינה את האדם למקומות נידחים שלא חלם להגיע אליהם, המציאות מחייבת אותו להימצא במחיצת אנשים פורקי עול, בתוך צחנת עולם הזה, כיעקב אבינו שאחרי ארבע עשרה שנות קדושה עילאית בישיבת 'שם ועבר' הוצרך לשהות עשרים שנה בבית לבן הארמי "מצח הנחש שורש חכמת הטבע" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר א, ד). לפעמים, מחמת סיבות בריאות הגוף וכדומה, מוכרח האדם לאכול יותר או לתת לעצמו נייחא מסויימת, ולפעמים מכריחים את האדם מן השמים לעסוק ב'מילתא דשטותא' או שאר דברים שישמחוהו מעצבותו הקשה. והנה הוא מוצא את עצמו די דומה לאנשי שוק החיצון, והוא מאבד את חיותו לעבוד את ה' במקום הזה, דמיונו החיצוני לרע שסביבו מפיל את רוחו לחשוב שהוא כמוהם.

"בכל דרכיך דעהו!"

אבל עליך לזכור: לא הדמיון במעשה קובע, אלא כוונת הלב! "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". אם כוונתך לשמים ואתה מחובר לתכלית, תהפוך הירידה הזאת לתכלית העליה, ודוקא ההתעסקות הזאת תרוממך סלה. זאת עשה אפוא וחייה: אחוז בכל כוחך בנקודת השכל והתכלית, חפש בכל כוחך במה תוכל לעבוד את ה' במקום זה, ואל תסתכל על הדמיון העכשווי בינך לבין הרחוקים מטוב, אלא על סוף הדרך כש'יגדלו הנערים'.