ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > שמחה > השתטות בקדושה

השתטות בקדושה

ד׳ באייר תשע״ט

אחת הדרכים המומלצות ביותר לחזק את עצמנו בשמחה היא מילתא דשטותא. כי "מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב לא יוכל האדם לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה."

רק לשמוח

כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מח): "וראוי לילך עם מה שנאמר במאמר 'אזמרה לאלוקי בעודי' (ליקוטי מוהר"ן רפב), דהיינו לבקש ולחפש ולמצוא בעצמו איזה זכות ואיזה נקודה טובה. ובזה המעט טוב שמוצא בעצמו ישמח ויחזק עצמו, ואל יניח את מקומו, אף אם נפל למה שנפל, רחמנא לצלן, אף על פי כן יחזק עצמו במעט דמעט טוב שמוצא בעצמו עדיין, עד אשר יזכה לשוב על ידי זה להשם יתברך, וכל הזדונות יהיו נעשין זכויות (יומא פ"ו). והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאוד".

מעלת השמחה

על מעלת השמחה, מצאנו בדברי הרמב"ם (זמנים הלכות לולב פרק ח סעיף טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן – עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך', וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר 'ונקולותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני'. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני השם שנאמר: 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני השם' וכו'", ומבאר ה'מגיד משנה': "ועיקר הדבר שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן".

שכר שמחת המצוות

על השכר העצום שבשמחת המצוות כותב רבי נתן בליקוטי הלכות: "כי מי שיש לו מוח כל שהוא ויש לו אמונה שלמה בהשם ובתורתו הקדושה, יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצווה ומצווה שאנו זוכים לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים. ומי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת בוודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו" (ליקוטי הלכות פריה ורביה ג סעיף יג). לא רק בזמן עשיית המצוות, אלא כדרך חיים ממש, מורה הרמב"ם על השמחה: "הדרך  הישרה …ולא  יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו" (הלכות דעות פרק א סעיף ד). למרות היות השמחה מחויבת ומוכרחת על פי דברי התורה וחז"ל, ולמרות התועלת העצומה והניכרת לעין שהשמחה מביאה לחיינו, קשה וכבד לשמוח בפשטות. "כי זולת אשר תתגבר על האדם כבדות הדבר הזה [עניין ההתחזקות בשמחה] מעוצם ההרפתקאות העוברות על כל אחד בגוף ובנפש, וההתגברות גדולה ועצומה כל כך, עד שצריכים להשתדל בזה במסירות נפש ממש. אף גם זאת, אשר תתגבר מאוד מאוד על האדם הקלות, שנקל וקטן [ובזוי] בעיניו מאוד הדבר הזה עד שאינו נחשב בעיניו למצווה כלל" ('כוכבי אור' חלק 'ששון ושמחה' בפתיחת דבריו). ואכן כתב רבי נחמן ש"לזכות לשמחה קשה וכבד יותר מכל העבודות" (שיחות הר"ן כו). קשה וכבד, אבל – אפשרי.

מילתא דשטותא

אחת הדרכים המומלצות ביותר לחזק את עצמנו בשמחה היא מילתא דשטותא. כי "מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב לא יוכל האדם לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה. גם למעלה [דהיינו בעולמות העליונים] נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתיה [דעה מבודחת] דהיינו שמחה" (שיחות הר"ן כ). מילי דשטותא אינן רק "מילות שטות", דהיינו בדיחות, כי אם גם "לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות וריקודים כדי לבוא לשמחה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה מח). מדוע אנו מוצאים כי הדבר קשה כל כך? מדוע אנו חושדים בנוהגים כך כבקלי ראש או בחסרי דעת? מדוע אנו מדמים שדווקא סבר הפנים החמור מורה על יראת שמים וחסידות, ואילו החיוך אינו יאה? הקושי להשתטות וההסתייגות מן המשתטים נובעים מגאווה, ומן החשש לאבד את כבודנו המדומה. וכן משמע גם מדברי הרמב"ם: "וכל המגיס דעתו [מתגאה] וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה", ולהפך – "כל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול, המכובד, העובד מאהבה". השפלת עצמו על ידי ענייני שטות וצחוק אין בה כל פסול. אדרבא, בזה מתנער האדם מעודף כבוד מדומה וחוזר לכבד את מי שהכבוד ראוי לו באמת – את בוראו. וכן מצאנו בדברי חז"ל שהיו מתבדחים לפני הלימוד (מסכת שבת ל): "כי הא דרבה, מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן [כמו רבה, שלפני שהחל בלימודו התבדח וצחקו התלמידים]", ומפרש רש"י: "נפתח לבם מחמת השמחה". ואם בבדיחות עסקינן, שלושה תנאים נצרכים, כדברי רבנו, כדי לספרן: להיזהר שלא לפגוע בכבוד הזולת, שלא לנבל את הפה, ושלא לכוון לכבוד עצמו (שיח שרפי קודש ח"ב א-יג).  ברור שצריך להשתדל שלא לגלוש לקלות ראש המביאה לידי חטא, אבל העצבות המביאה לידי רפיון מסוכנת יותר ושכיחה לאין שיעור.

"והמלך דוד מפזז"

גדול המורים לענייני צחוק ושמחה – דוד המלך. מדמות מכובדת כמלך היינו מצפים, מן הסתם, לרצינות רבה ולהטלת מורא, אך הזוהר מכנה את דוד "בדחא דמלכא" [בדחן המלך]. אפילו לקדוש ברוך הוא היה דוד מספר בדיחות! (זוהר ח"ב דף קז) ואכן אנו רואים שהרמב"ם בדבריו, מציב כדוגמה דווקא את דוד: "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני השם" (שמואל ב ו טז). פסוק זה, כידוע, מתאר את מעשי דוד בשעה שהעלה את ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד. "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני השם ותבז לו בלבה". מבאר המלבי"ם את סיבת הבוז שרחשה מיכל לדוד: "כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד השם אשר לפניו ישמח מלך, רק חץ יפלח כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה". מיכל גם לא טרחה להסתיר את התנגדותה למה שדימתה כקלות ראש. "וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני האמהות [השפחות] כהיגלות נגלות אחד הריקים". אולם דוד אינו מתפעל מהערתה והוא עונה: "ונקולותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". גם לו הייתי מתבזה יותר לא הייתי חדל ממעשיי, שכן מה שעשיתי – לכבוד השם עשיתי, וכדברי המלבי"ם: "כי הרוצה בכבוד אינו נִכבד באמת, רק למראה עיניים לא למראה השכל". דוד, בגדולתו הנפשית, כראוי למלך, לא חס על כבודו, רק היה "מפזז ומכרכר", לשמח את עצמו ואת הסובבים, לכבוד השם ותורתו. מיכל, לעומת זאת, נענשה על דבריה, כמובא בסוף אותו פרק: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה", וביאר 'מצודת דוד': "בעוון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלוקים". הזלזול בבדיחות הדעת וענייני שטות לשם שמחה אינו נובע מיראת שמים. ההפך הוא הנכון.

עיקר הגלות – עצבות

"כי עיקר הקדושה היא שמחה, דהיינו לשמוח בהשם יתברך" (ליקוטי הלכות נפילת אפיים ד סעיף ד)"ואיתא [מובא] בדבריו הקדושים [של רבי נחמן] שאי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא. כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאוד, כי כל אדם מלא ייסורים ויגונות, כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר להיות כי אם על ידי מילי דשטותא. וזהו העניין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפנים כל מיני צחוק ושטות כמפורסם, והכול בשביל שמחה. כי  אין  דבר מזיק  לעבודת השם כמו העצבות, כמובא בכל הספרים הקדושים. ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון אי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא כנ"ל. וזה בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים והאמוראים הקדושים קודם הלימוד, כדי לבוא לשמחה. כי עיקר גלות ישראל, שהוא גלות השכינה, עיקר הגלות הוא מה שהעצבות, שהם הסיטרא אחרא והקליפות, מתגברין על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח בהשם ובתורתו הקדושה. ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא [בענייני חולין של העולם הזה] שהם מילי דשטות. על כן מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו וכו', זה אי אפשר כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא, כי לשם נפלה השמחה מחמת גלות השכינה, שהיא שמחתן של ישראל. ועל כן איש הישראלי כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה" (ליקוטי הלכות נפילת אפיים ד סעיף ה).

 

(פורסם לראשונה באתר האינטרנט של הרב ארז דורון – אור פנימי)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support