ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ספירת העומר > השתוקקות וגעגועים

השתוקקות וגעגועים

ט״ו בסיון תשע״ט

החובה להסתכל על הטוב שבנו היא לא רק לעודד אותנו, היא לא עצה שנועדה רק לטובתנו. זאת חובה קדושה, להראות את הקשר והשייכות שיש לנו עם ה', בכל דרגה שהיא. גם אם לא זכינו לכל המצווה – זכינו לנקודות טובות ממנה. וגם אם, חס ושלום, לא זכינו לקיים אותה כלל – זכינו לרצות אותה, לחוש אותה כחיינו האמיתיים. (משיבת נפש)

ימי ספירת העומר שאנו נמצאים בהם כעת, מהווים בעצם חיבור בין פסח לשבועות. הרמב"ן כותב (ויקרא כג, לו) כי "הימים הספורים בינתיים [בין פסח לשבועות] כחולו של מועד", המחבר בין פסח לשבועות. ימים אלו מכינים אותנו לקראת קבלת התורה, בהם אנחנו מתקדמים שלב אחר שלב עד קבלת התורה. הייחודיות שלהם נמצאת בספירת הימים, שזאת המצווה העיקרית שהתורה אומרת בקשר לתקופה זו.

בטעם המצווה כתב ספר החינוך: "…נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". וכן כותב רבי נתן: "וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר".

ספר החינוך שואל על טעמו שאלה מתבקשת: מדוע הספירה היא לא לאחור, שהרי בכך האדם מראה כמה הוא משתוקק להגיע לזמן המיוחל. בעז"ה ננסה לראות את תירוצו, ולהפיק ממנו עצה לעצמנו.

כך הוא כותב:

"וזה שאנו מונים לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המניין, ואין אנו מונים כך וכך ימים יש לנו לזמן – כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת".

למרות שלקראת סוף הספירה יכולנו באמת לספור לאחור, אבל לא יכולנו להתחיל בצורה כזאת, כי אז היינו חשים בפער הגדול שבינינו ובין זמן קבלת התורה. לכאורה, אנחנו מוצאים כאן את החשיבות של ההסתכלות בטוב שיש לך, כשההסתכלות בטוב שחסר לך יכולה לעצור אותך. אבל יותר מכך, בדברי החינוך מודגש שאין כאן רק עצה יעילה או התחמקות, אלא האמת הגמורה: "כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן". בזה שאנחנו מסתכלים על הזמן שעבר, אנחנו מראים כמה שאנחנו רוצים. לכאורה רק התעלמנו מהרצון הגדול מחשש שנתייאש. אבל ההפך הוא הנכון, אומר החינוך.

רבי נתן סיפר, שפעם רבי נחמן הרבה להוכיח אותו על כך שהוא חייב לשמוח בשבת, ואז רבי נתן אמר: גם אם איני זוכה כעת לשמוח בשבת, אני עדיין רוצה בכך מאוד. רבי נחמן אמר אז לסובבים: "השמעתם מה שהוא אומר? היטיב אשר דיבר". רבי נתן לא אמר את המשפט הזה בלי קשר לנושא העיקרי. כשהיחס שלך לדבר שבקדושה עומד בבחינה, ואתה לא יודע בוודאות האם אתה מתאים אליו לגמרי או לא, אתה צריך למצוא את החלקים בהם אתה כן מתאים אליו. רצון – זה כבר שייכות שיש לך עם הדבר (הרחבה על הסיפור אפשר למצוא כאן).

כן הדבר בספירת העומר, ובהתקדמות הרוחנית של כל אחד. החובה להסתכל על הטוב שבנו היא לא רק לעודד אותנו, היא לא עצה שנועדה רק לטובתנו. זאת חובה קדושה, להראות את הקשר והשייכות שיש לנו עם ה', בכל דרגה שהיא. אם לא זכינו לכל המצווה – זכינו לנקודות טובות ממנה. לא זכינו לקיים אותה כלל – זכינו לרצות אותה, לחוש אותה כחיינו האמיתיים. הבירור הזה, של הטוב שנמצא כבר בידינו, מראה על "הרצון החזק להגיע אל הזמן" כדברי החינוך. אם אתה רוצה באמת בקרבת אלוקים, אתה הרי רוצה גם נקודה קטנה של קרבת אלוקים. זה שלא השגת את הכל לא מבטל את מה שנמצא בידך. אם הרצון אמיתי ונכון, הוא יהיה מוכן למצוא את הטוב שנמצא בך גם עכשיו, כי אין כל חילוק בין טוב לטוב.

יש בנו רצונות גדולים, וצריך שהם יהיו. אבל אסור לנו לבוא מכוחם ולבטל כל דבר קטן. האמת לאמתה היא, שלא רק שאין סתירה בין לשמוח במה שיש ובין לרצות להתקדם הלאה, אלא ששני הדברים יחד מהווים אחדות שלמה. מי שרוצה בטוב, שמח בו. ומי ששמח בטוב- יגיע אליו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support