הוא אף פעם לא הבין את המושג 'עולם חשך בעדו' עד לאותו צהרי יום ראשון, בו נקרא ללשכתו של בעל המפעל וקיבל לידיו מכתב פיטורין – – –

בצעדים כושלים הוא נשרך אל חדר עבודתו, אסף את מיטלטליו המעטים ועזב את שערי המפעל לצמיתות – – –

לנגד עיניו עברו עשרות שנות עבודה מסורה; הוא זכר היטב איך שעלה בסולם התפקידים עד שהפך למנהל עבודה אשר על פיו ישק כל דבר; הוא חש בטוח במעמדו ובמשכורתו המכובדת שרק הלכה ותפחה עם הזמן.

…ולפתע מהלומה שכזו. בִּן-רגע הפך למחוסר עבודה הזקוק לחסדי הבריות.

בימים הבאים ניסה לדלות ממעמקי מוחו אפשרויות שונות של עבודה שתתאים לו, פירסם ובירר, הציע וביקש.

אך ככל שהפך בדברים, הלכו פניו והשחירו, הוא לא ראה מוצא טבעי לבוץ שאליו נקלע.

* * *

ה'מרירות' הזאת שתחילתה בקללת האדם 'בזיעת אפך תאכל לחם' – הולכת ונמשכת עד ימינו אנו; טירדת הפרנסה לופתת רבים וטובים, ומוציאה מהם את שארית לשד חיותם.

אבל רק מעטים יודעים שהקללה הזאת נתונה לבחירת האדם. לרבים נדמה שזוהי מציאות הכרחית שלא ניתן לשנותה, בעוד שלאמיתו של דבר מציאות זו נוצרת על ידי האדם עצמו.

'מציאות' זו – מגלה רבי נתן – נובעת מן ההנחה שכאילו השגת הממון תלויה בסיבה או בתחבולה שבכוחו של האדם לעשות; הוא חושב לעצמו שאם רק יהיה פיקח כמו פלוני/ זריז וממולח כמו אלמוני/ היה בידו סכום כזה וכזה להשקעה…/ אם יכול היה ליצור קשרים עם איש עסקים זה או אחר… כי אז היה מצליח בעסקיו ועושה הון רב.

ההנחה הזאת, ששורשה בחוסר אמונה – מיהו המפרנס האמיתי, גורמים לאדם מרירות שאין כדוגמתה. התוחלת הממושכה לדברים שאינם ברי השגה, ואף ההשתדלות עצמה – אוכלות את לבו.

שהרי המציאות מוכיחה שההשתדלות שלנו איננה מניבה תוצאות בטוחות, וכי "הרבה טורחין ומיגעין עצמן ביגיעות עצומות – ומאומה לא ישאו בעמלם; אדרבא, הם מפסידין ממונם על ידי זה, כנראה בחוש בכל עת" – דברי רבי נתן ב'ליקוטי הלכות (או"ח, ברכות השחר ה, יב).

ה'מרירות' הזאת גורמת לאדם שישקע יותר ויותר בחוסר אמונה ויסתמך על הטבע, עד שהממון הופך אצלו לאליל שבעבורו הוא מוכן להקריב את יושרו, את יראתו ואת כל ימיו.

הרי פרנסתו של אדם תלויה אך ורק בהשגחה העליונה! ההשתדלות איננה מוסיפה לכך כלום! אלא שמאז חטא האדם הראשון התחייבו כל בני תבל להשתדל לצורך פרנסתם, אף על פי שבהשתדלות זו לא תלויה ההצלחה או אי ההצלחה.

זוהי אחת מפלאי דרכיו של ה' בעולמו שאינן ניתנות להבנה על ידי בן-תמותה – מדוע יצטרכו בני אדם להשתדל לפרנסתם אחרי שהכול נעשה אך ורק על ידי הבורא בלבד. אולם, כך גזרה השגחתו יתברך.

התובנה הזאת, שאכן ההשתדלות לא מוסיפה ולא מורידה כלום מהסיכוי להצליח, היא שיכולה 'להמתיק' אצל האדם את 'מרירות הפרנסה', כך שאף על פי שישתדל בפרנסתו – הוא לא יסמוך על ההשתדלות שלו, וימנע מעצמו מפח-נפש כשיראה שהשתדלותו אינה נושאת פרי; זה ימנע ממנו קינאה ותחרות עם אחרים, ויעצור אותו מלהיסחף להשתדלות מטורפת שתבוא על חשבון תורתו ותפילתו.

בפרשתנו אנו למדים שבתחילת היותנו לעם גזר הבורא על איסור אכילת והשהיית חמץ במשך שבעה ימים. בימים אלו מותרת רק אכילת מצה.

המצה רומזת לאכילה שמיימית שבאה בהשגחת ה' וללא השתדלות כמעט, "כי נאפית בחפזון, בלי רבוי תחבולות להחמיץ ולהטעים העיסה כמו שעושין בלחם חמץ" (שם).

ביציאת בני ישראל ממצרים גם לא הכינו לעצמם צידה לדרך, כי הם סמכו על ההשגחה העליונה שתזמין להם את כל צורכיהם במדבר.

לעומת זאת החמץ רומז על פרנסה טבעית, וזו הסיבה שאכילת החמץ מותרת רק אחרי תקדים של שבעה ימי אכילת מצה בלבד – ללמדך, שתחילה צריך לקבוע בלב את האמונה הברורה שהפרנסה באה מן השמיים בלבד. רק אז יש מקום לעסוק באיזושהי השתדלות. אחרת יכול האדם להיתפס למחשבת כפירה שההשתדלות היא זו שגורמת לו להתפרנס.

האמונה הברורה הזאת חייבת להיות נר לרגלנו לפני כל התחלה של השתדלות בדרך הטבע.

(ע"פ ליקוטי הלכות ברכת השחר ה, יב)