מאת: הרב שמחה גולשבסקי ז"ל

הכאב – מנוף להתקרבות

המשנה ברורה (בסי' תקע"ו) מעתיק את דברי הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא  תבוא על הציבור שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות" – כלומר כל דבר שייצר לכם זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו אליה ויריעו וידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב "עוונותיכם הטו אלה" וכו', וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: "דבר זה ממנהג העולם ארע לנו וצרה זו מקרית היא" הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי" ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, עד שירחמו מן השמים וכו'". עכ"ל.

מלמד אותנו הרמב"ם שאת הכאב על צרות ישראל יש להפנות במלוא עוצמתו אל מקום אחד בלבד: תשובה תפילה וזעקה. טבעם של בני אדם לחפש בכל צרה שלא תבוא את האשמים, על פי רוב תהיה זו הממשלה, הצבא, הרשויות וכו'. היראים יאשימו את עצמם, אלו ואלו לא נצלו מתחבולות היצר.

כי מצות ה' בעת צרה אינה לחפש את הנאשמים אלא שהבע"ד החושש עד אימה מפני הרהורי התשובה המבצבצים ועולים בעת צרה, מצא לו תחבולה ומציע למאזיניו לפרוק את רגשות הכאב והמצוקה בחיפוש אחר אשמים והטחת טענות ותלונות בבני אדם. אך לא זו דרך ישראל סבא.

ראבר"ן בכוכבי אור (שיחות וסיפורים כ"ג) מוסר, כי אביו מוהר"ר נחמן מטולטשין זצ"ל היה מקפיד מאד על בני אדם ההולכים  בדרך זו ותולים באכזריות השלטון את האשמה לגזרות הניחתות על ראש היהודים. ואמר אז את הכתוב בישעיה "וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ".

רבינו הקדוש מוסיף נדבכים על דברי הרמב"ם שהינם כלליים, ומלמד אותנו בפרטיות מדוע באות הצרות, כיצד לצעוק עליהן, אימתי לצעוק ועל מה לצעוק.

הסיבה האמיתית לגזירות

סיבת הסיבות לצרות ישראל, מגלה רבינו (ליקומ"ת ס"ז), הינה העלמת הצדיק כי "כשיש זה הצדיק שהוא הראש בית ואזי יש בחינת ראש ויש בחינת בית ואזי כולנו דהיינו כל בני הדור, כולם בחי' בני בית אבל כשנסתלק ונתעלם זה הראש שהוא הפאר וכו' אזי אין בית ומתגלגלים בחוצות ח"ו, ועל זה נאמר "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות בני ציון היקרים המסולאים בפז" דהיינו שישראל קדושים מתגלגלים ח"ו בראש כל חוצות כי נסתלק ונתעלם הראש בית דהיינו הצדיק האמיתי והתגבר ח"ו ההיפך וכו', וירמיהו הנביא היה מקונן ומחבב דם ישראל שנשפך והיה משתתף בצרתן והיה רואה ישראל מוליכין בקולרין וידיהון מהדקין לאחורא ורחיים על צואריהון והיה משתתף עמהם והיה מקונן על כל טיפת דם של ישראל: בני ציון היקרים המסולאים בפז וכו' תשתפכנה אבני קדש וכו'" (שם).

מהי נחמתו היחידה של הקב"ה?

צערן של ישראל הוא צער השכינה "כי כשהנפשות עולות למעלה ע"י מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה כי משם יצאו כי ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש שהם חלקי השכינה ממש" (ליקו"מ ר"ס).

ומובא בספה"ק כי כל הצער שישראל סובלים בכלליות ובפרטיות משתלשל מצער השכינה. כי קוב"ה ושכינתיה כביכול מתענים בגלות בצער שלא יתואר ולא יובן בשכל אנוש כי כמו שהקב"ה אין סוף ולית מחשבה תפיסא ביה כלל כך גם צערו הוא אין סופי ובלתי מושג. כי "בכל צרתם לו צר" ו"עמו אנוכי בצרה". ומובא בזוהר הקדוש שבצערו כי רב מחפש הקב"ה נחמה פורתא על צערו, מחפש ואינו מוצא אלא בבניו הקמים בחצות ונותנים לב לצערו, להשתתף ולחלוק עמו, כביכול מעט מהצער האין סופי הזה (על זוהר זה היה ר' לוי יצחק בנדר ז"ל חוזר פעמים רבות).

וכאשר אין מי שישים על לב את צער השכינה אזי נמשכות צרות לכל אחד לפי עניינו כדי, שעם הצער הבא עליו, ישכיל ויבין ויתן על לבו את הצער הנורא של אבינו שבשמים.

ומעין זה מובא בדברי חז"ל ומוזכר בליקו"מ ר"נ: "מאי גוהא (רעידת אדמה) בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שהן שרוים בצער בין העכו"ם מוריד שני דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו" (ברכות נ"ט).

עבודת הכאב והאבל

נמצינו למדים שגם אם אמת שהעצה הכללית במצבנו הנורא היא התפילה והזעקה אל ה', מכל מקום, עצת העצות השורשית והפרטית היא קימת חצות ובכיה על חורבן ביהמ"ק וצרות ישראל ועל העלמת הצדיק שבשלו הסער הזה.

וכן מובא בתורה הנ"ל (ס"ז): "הנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו, אך כעת שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו ראוי לנו שלא לעכב ח"ו בנין בית המקדש רק להשתדל בבנינו. על כן מאד צריך להזהר לקום בחצות להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב בית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בנין בית המקדש ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו. על כן צריך להזהר מאד לקום בחצות ולהיות מתאבל מאד על חורבן בית המקדש, והשי"ת הבטיח למתאבל על ציון לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר".

המדקדק בדברי רבינו יבחין כי רבינו אינו מדבר כאן על תפילה וזעקה סתם אלא על סוג מסוים ומיוחד של תפילה: "כי מאד צריך להזהר לקום בחצות להיות מתאבל". זוהי עבודה מיוחדת "להתאבל", לכאוב, להעמיק דעתו והרגשתו בצער וכאב השכינה, ביסוריהם של ישראל במשך כל הדורות למן חורבן ביהמ"ק דרך כל השמדות, ההריגות, עלילות הדם, השחיטות, הגירושים, תתנ"ו, ת"ח ת"ט, האינקויזיציה, השואה והגזירות הנוראות של ימינו. להציב לנגד עינינו את קרונות המוות העמוסים בגופות הנחנקים המפרפרים בין מוות לחיים מתוך יסורי גסיסה חנק ורעב שאין להעלות על הדעת, לחזות בעיני רוחינו בילדים שרופים קטועי האיברים, ובאלמנות הנוספים יום יום על מחנינו, ולדעת שכל הכאב הזה נמשך מהצער הנורא והכאב האין סופי של שכינת עוזנו, לראות את 'רחל מבכה על בניה' לשמוע את ה'נהי בכי תמרורים', את ה'קול ברמה נשמע ביללה קול נהי מציון המהוללה', להשתתף בשאגת הכאב הנוראה של קוב"ה. "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו".

את זה מבקש מאתנו רבינו "להיות מתאבל".

זו, אומר רבינו, העבודה העיקרית של תיקון חצות, לא בקשות, לא תפלות, לא ציפיה לחסרונות שיתמלאו, לא תלונות, לא טענות – אלא פשוט כאב, עבודת הכאב, ללבות את אש הכאב, לתת לה לפרוץ החוצה במלוא עוצמתה, לישב על הארץ, להתאפר באפר, לִבְכּוֹת וּלְבַכּוֹת שמים וארץ. ולזכור שכל הכאב והצער האלו סיבה אחת להם: העלמת הצדיק!

השערוריה האמיתית

ועל כן אמר מוהרנ"ת שאין לו במה לקרר את לבו מאש הכאב היוקדת בו על צרות ישראל כי אם בתשעה באב ובתיקון חצות. והיצה"ר.

במקום להניח לנו להניח את כאבנו בתוך התיקון חצות מקרר אותנו בהטחת האשמות וטיפוח ציפיות לפתרונות טבעיים. וע"ז זועק המקונן בחצות "בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה. אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב שַׁלָּמָּה אֶהְיֶה כְּעוֹטְיָה. כְּקִיר נָטוּי וּכְגָדֵר הַדְּחוּיָה. הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה".

מחפשים שערוריות? התנהגות הממשלה היא שערוריה? העוולות של פלוני הן שערוריה?

"בבית ישראל ראיתי שערוריה – אין איש שם על לב" –

זוהי שערוריית השערוריות! לא שערוריה על פלוני שעשה לי עוול, על הממשלה שאינה עושה דיה, או על שלטון שגוזר גזירות, אלא על כן ש"אין איש שם על לב" את צער השכינה העטויה בלבוש אבלים. על זה שאנו, עסוקים יום ולילה בצערינו ואיננו מוצאים חצי שעה ביממה לשערוריית השערוריות.

הנחמה

והמקבל עליו עול האבל על החורבן ומטה שכמו לסבול את עול ההתאמצות להתפעל מהשערוריה הנכונה פורק ממנו את עול האבל על הבל העולם הזה, וכמו שאמר מוהרנ"ת בימי התלאות והמחלוקת שעברו עליו "תיקון חצות אחד שלא הולך לי כסדר מטריד אותי יותר מכל המחלוקות והרדיפות". ויזכה להמתיק את כל הדינים מעל כלל ישראל לבטל את הגזירות הנוראות ובוודאי למלאות את כל משאלות ליבו כראוי למי שחולק עם המלך את כאבו ומנחם אותו מצערו. וכמו שמביא רבינו בתורה ז' ח"ב: "וירא ה' כי סר לראות כי משה רבינו נתן לבו להסתכל בצרתן של ישראל, וזהו כי סר לראות לשון "סר וזעף" … והשי"ת כשראה שהוא נותן לבו על זה קראו אליו ויאמר משה משה וכו'.

חיוב השמחה כחיוב האבל

ואז, בעלות השחר על היקום, ברן יחד כוכבי בוקר – יזכה, כאותה מידה בה השתתף בצער השכינה להשתתף גם בשמחתה.

וכמובא בסיפורי מעשיות (ז' בעטלירס היום השלישי) "שכשם שבלילה נשמע קול יללה והכל מתחילים לילל בקול יללה אנשים ונשים וטף אם היה מונח שם אבן היה נמוח וכו' עד שאי אפשר לבוא לשם כלל… כך ביום אי אפשר לבוא לשם כי ביום אי אפשר לסבול השמחה שיש שם".

וכמ"ש אמר ר' לוי יצחק ז"ל על הפסוק "בערב ילין בכי ולבוקר רינה" שכאשר זוכים בערב, בלילה לקום חצות ולבכות על מה שצריך אזי 'בבוקר רינה'.

וכן הדריך מוהרנ"ת את בנו אשר כאב את צרות ישראל (גזירת חטיפות הילדים הקנטוניסטים לצבא שהחלה אז) ונגרר למרה שחורה ועצבות: "אם אתה רוצה להשתתף בצרות ישראל בודאי יפה לך להתפלל ולצעוק מרה על גזירה זאת אבל הכל על פי דרכים שלמדנו מורנו הקדוש ז"ל דהיינו ליחד שעה ביום לצעוק על צרות נפשו, ואז יכלול בתוכו גם צעקה הזאת אשר בימינו נגזרה גזירה מרה כזאת אולי יחוס אולי ירחם אבל גם עתה צריכין לחזק עצמו להיות כל היום בשמחה על כל הנקודות  שנמצאים בנו עדיין, הקיצותי ועודי עמך, נא בני חביבי אל תמשיך עליך ח"ו מרה שחורה בחינם, וחלילה לך לזוז ממקומך מחמת זה, שלום לך אל תירא". (על"ת ל"א)