"וכן אבותינו, כשהיו על הים כתיב: ויצעקו בני-ישראל אל ה'. ואמרו במדרש רבה: "יונתי בחגוי הסלע וכו', השמיעיני את קולך". השמיעיני קול לא נאמר, אלא השמיעיני את קולך, את אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, כי הקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן של ישראל".

* * *

(להבנת מאמר זה מומלץ לקרוא את שני המאמרים שקדמו לו).

אפשר לומר שהיום אנחנו פוגשים כמעט את כל הנקודות עליהן דיברנו, וכולן מתחברות למה שיוצא לנו בפועל מהדברים, ונדע איך ללכת איתם בחיינו, בעזרת-ה'.

לפני הכל נבאר את המדרש שהוזכר בציטוט הפותח. בשיר השירים (ב, יד) כתוב: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה". הרעיה, שהיא כנסת ישראל, נמצאת במיצר עצום. רש"י מסביר שפסוק זה נאמר כשעם ישראל עמד על ים-סוף לפני שבקע, והנה הם כלואים בין הים ובין המצריים הרודפים אחריהם, וכך הוא ממשיל את המצב: "למה היו דומין באותה שעה? ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיקי הסלעים, והיה הנחש נושף בה [=רוצה להכיש בה]. תכנס לפנים – הרי הנחש; תצא לחוץ – הרי הנץ; אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: הראיני את מראיך – את כשרון פעולתך, למי את פונה בעת צרה".

על מצב זה הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו שנתפלל אליו ("השמיעיני את קולך"). המדרש מדייק מכך שנאמר "קולך" ולא נאמר "קול", שהכוונה לאותו קול שעם-ישראל כבר השמיע כאשר התפלל עוד במצרים (ע' שמות ב, כג) מתוך עול הקושי והשעבוד. היום נעמוד בעיקר על נקודה זו: מה ההבדל בין סתם קול ובין הקול של מצרים? ומה קשורה נקודה זו למה שנאמר בסוף דברי המדרש: "כי הקדוש-ברוך-הוא מתאווה לתפילתן של ישראל"? דבר זה הרי שייך לכל תפילה. מדוע חז"ל מזכירים אותו דווקא כאן?

* * *

את עצם מושג הקול שבתפילה פגשנו לפני פעמיים בדברי הראשונים. ראינו כי הקול הוא למעשה ביטוי של חיסרון פנימי. ככל שהקול יותר חזק, כך הביטוי של החיסרון יותר גדול. ראינו גם כן כי הישועה שבתפילה מגיעה ברגע שמכירים בחיסרון כמו שראינו באריכות בפעם הקודמת, שזאת כוונת הפסוק: "כי שחה לעפר נפשנו, קומה עזרתה לנו" (תהלים מד), ברגע שמגיעים לקצה האחרון, שם תבוא ישועת ה'. "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" (תהלים קיג).

לפי זה, כשאדם נמצא בצרה, עליו פשוט לקרוא בקולו, ואז ממילא תבוא הישועה. זה לכאורה מה שהקדוש-ברוך-הוא היה מבקש מעם-ישראל בעומדם על ים-סוף – "השמיעיני קול". אולם לא זאת ביקש הקדוש-ברוך-הוא. הוא ביקש "השמיעיני את קולך", את אותו קול שהיה במצרים. א: עלינו להבין איך מצרים קשורה למילה "קולך", ובאופן אחר – מה ההבדל בין קול והקול שלי? ב: מה הקשר של מצרים לכאן?

התורה שוללת את הטענה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" בפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח). על זה כותב הרמב"ן: "תזכור השם שהוציא אותך ממצרים". לרמב"ן היה קשה על הלשון "וזכרת", שממנו משמע שעניין זה כבר התגלה במציאות בעבר. כותב הרמב"ן: איפה התגלה לעם ישראל שה' הוא זה שנותן לנו כוח? במצרים. מדוע? שהרי "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל" (הרמב"ן שם). במצרים היינו בקצה השפל ביותר. אם אנחנו עומדים וקיימים כיום, הרי זה רק בגלל שה' נותן לנו את הכוח. חשוב להבהיר שאין כאן הוכחה שה' נותן כוח, אלא מתואר המצב בו ראינו בפועל את הדברים. לכן התורה אומרת "וזכרת" – תישא בקרבך את אותה מציאות שגילית בעבר. גילוי זה הוא גם התכלית העיקרית ביציאה ממצרים, כמו שהתורה אומרת (שמות ו): "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". מסביר הרמב"ן, תדעו שאתם חלק השם. מטרת היציאה ממצרים היא בריאת עם חדש. איך נולד עם שלא רק מוטל עליו לעבוד את בוראו, אלא שזאת מהותו וחלקו? רק על-ידי הגילוי שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו את כל כוחותינו, והוא זה שמקיים אותנו. (גילוי זה מתגלה בדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא, עליו אמר רבי נתן שגם לו תהיה בריאה מחודשת של עם, כשהקדוש-ברוך-הוא יתגלה כמקיים שלנו).

מצב השפלות במצרים שהיה המדרגה התחתונה ביותר כמו שכתבנו, הוביל את עם-ישראל לצעקה גדולה ומרה אל ה' כבר במצרים: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים" (שמות ב). ראינו שהקול מבטא את החיסרון הפנימי העמוק. כל מצב והקול שלו, היינו אומרים. ככל שהחיסרון גדול יותר, כך הקול גדול יותר. אמנם יכול להיות מצב בו אנחנו לא חשים חיסרון בתוכנו, אלא פשוט מרגישים שכל מהותנו הפכה לחיסרון אחד גדול. במצב כזה לא יהיה נכון לומר שאני מבטא קול, אלא שהקול הוא המהות שלי. כל כולי ריקנות אחת גדולה. כזה מצב היה במצריים, כמו שכותב הרמב"ן: "לא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל". במצרים לא הייתה לנו נקודה אחת של "יש", של קיום. מתוך תחושה כזו הקול איתו נקרא לא יהיה ביטוי של חלק ממציאותנו, אלא הוא יהיה ביטוי מלא של כל מה שאנחנו.

בזה בס"ד נוכל להבין את דברי המדרש. "השמיעיני קול לא נאמר, אלא השמיעיני את קולך". אם הקדוש-ברוך-הוא מבקש שנשמיע קול, הרי זה אומר שעלינו לקרוא אליו כפי חיסרון המציאות העכשווית, והקול יהיה כפי החיסרון שיש. אך אם רצון ה' שנקרא אליו בכל מהותנו, ולא כפי החיסרון החלקי, היחסי, במציאות שלנו, לכאורה אין הדבר אפשרי, שהרי איננו מכירים מצב כזה בו כל מהותנו הייתה חסרה, ואיך נוכל, אם כן, לקרוא לה' כשכל מהותנו נשענת עליו? אולם התשובה היא: מצרים. שם התגלה דבר נפלא ביותר במהות הקיום של עם ישראל: "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם" – "תדעו שאתם חלק השם", כמו שאומר הרמב"ן. "הא-ל ישועתנו סלה" התגלה במציאות במצרים. לכן אותו קול נקרא "קולך" – הקול הזה לא יהיה משהו שאת מבטאת, אלא הוא יהיה כל מהותך. הביטוי העמוק ביותר של הקיום שלנו הוא פשוט צעקה אחת גדולה לה'.

יבוא השואל וישאל: למה באמת צריך לקרוא בצורה כזאת? וגם אם זאת הדרך היחידה לצאת מהצרה – מדוע הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו לעשות כן? ממשיך המדרש: "כי הקדוש-ברוך-הוא מתאוה לתפילתן של ישראל". הקדוש-ברוך-הוא רצה לצמצם את ההטבה בגבולות (מתאווה), ואנחנו צריכים את ההכרה של ההטבה בצורה שטוב ה' לא יעזור לנו, אלא יושיע אותנו.

* * *

השמיעיני את קולך. חשוב לזכור כי קריאה זו מאת ה' אינה רק לאותו דור, אלא היא נוגעת וקשורה לכל אחד ואחת מאיתנו. בכל מקום של צרה, בין ברוחניות ובין בגשמיות, מה שמתבקש מאיתנו הוא להשמיע את קולנו באופן שכל מהותנו תהיה שלמה איתו.

יש בזה הרבה להאריך: "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – הדגש הוא על היציאה. הרי זה בדיוק מה שהרמב"ן אומר – היציאה מהגבולות הדוחקים (מיצרים-מצרים) על-ידי ישועת ה' היא זאת שיצרה אותנו, היא זאת שהפכה אותנו ל'חלק השם'. כל אחד צריך לזכור שישועת ה' נוגעת אליו בעצם קיומו. כשנזכור את זה, הדבר לתפילה שלמה ואמיתית קרובה מאד. לא משנה באיזה מצב ירוד נהיה, כמה שהיציאה מהצרה נראית רחוקה כל-כך; אף אחד לא חשב בכלל שאנחנו נוציא את עצמנו. אבל נאמן גואלינו, שאין נקודה במציאות שרחוקה ממנו. הוא יושיע אותנו, וכשם שקירב את אבותינו אליו ממ"ט שערי טומאה, כן יקרב אותנו אליו מהרה.