ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > משיבת נפש > השמחה שבתוך עצמי

השמחה שבתוך עצמי

י״ד באב תשע״ט

מה עושה בן מלך שיורד מהמלכות שלו? במצב כזה הוא יכול לרצות לקבל את האישור מאביו – האם הוא ראוי לשמוח עכשיו או לא; האם יש לו ממה להתעודד, ממה לשמוח, או שלא. אבל לפלא, המלך משאיר את הכל לבחירה שלו. אתה יכול להחליט להיות בשמחה או לא. אבל תדע לך, שכשאתה תהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. מה הנקודה כאן? (משיבת נפש)

בתוכנו יש בקשה כמוסה מאוד.

אנחנו מחכים למישהו שיגיד לנו לשמוח. למישהו שבאמת יראה אותנו, יראה את כל מה שקורה איתנו, ומתוך מבט מעמיק ולא מתכחש יגיד לנו: כן, אני יודע הכל. אבל אתם יכולים לשמוח. באמת. "וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: "אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְך", הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך" (ליקו"מ ב, מח). לפעמים זאת כל הבקשה, שפשוט מישהו יגיד לנו שזה ככה. שזה נכון. שכל השלמות וכל הטוב וכל הדברים עליהם חלמנו, נמצאים בהווה הזה ממש, ברגע הדק הזה. שזה לא נכון להחזיק בלב הנשבר ובעצב עכשיו, כי באמת יש אור.

מי אומר? זאת כל השאלה שלנו. מי אומר שזה נכון עכשיו? אולי אני חרב ולא נבנה? אולי אני בנפילה ולא בעליה? והספק הזה תהומי, והוא משבית אפשרות של שמחה אמתית.

מעשה: פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול (שקורין באל). ובודאי בכל פעם שהמלך עושה באל הוא שמחה גדולה מאד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בודאי היה שמחה גדולה מאד. והיו שם כל השרי מלוכה, וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאד על המשתה. וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיה שם שמחה גדולה מאד. והיה שם כל מיני שמחה: קאפעלייש [-מקהלות זמר] וקאמעדייש [-משחקי הצגות] וכיוצא מזה, כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.

וכשנעשו שמחים מאד עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה – אזי אהיה בשמחה יתרה מאד.

כך פותח המעשה האחרון בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, "מעשה משבעה קבצנים". ספור פלאי שרבי נחמן הפליג במעלתו, עוד מעל לסיפורים האחרים שבסיפורי מעשיות.

הסיפור הזה מתחיל במלך שמוסר את המלוכה לבנו בחייו. אולי כבר כאן יש לנו רמז גדול מאוד לקראת ההמשך: יש פה דבר מיוחד שמתגלה לבן רק בהיותו מלך מכוח עצמו, אחרי שהמלכות ניתנת לו מאת המלך. לבן יש כוח להחליט, הוא כבר לא נגזרת מוחלטת של החלטות המלכות של אביו.

איך מוסרים מלכות הלאה? במשתה ("באל") – בשמחה. רבי נחמן מתאר את השמחה הגדולה – מוזמנים מכובדים, מקהלות, הצגות. יש משהו קריטי בהנהגה שלא יכול להצדיק את עצמו בלי שמחה. במובן מסוים, השמחה מייצרת את המלכות. פתאום, דווקא בתוך השמחה הגדולה ("כשנעשו שמחים מאוד"), מוצא המלך לנכון להודיע לבנו שהוא הולך לרדת מהמלוכה. אבל על דבר אחד הוא לא מאפשר לו לרדת ממנו, ומצווה אותו עליו – לא לרדת מהשמחה. "וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה".

מה עושה בן מלך שיורד מהמלכות שלו? במצב כזה הוא יכול לרצות לקבל את האישור מאביו – האם הוא ראוי לשמוח עכשיו או לא; האם יש לו ממה להתעודד, ממה לשמוח, או שלא. אבל לפלא, המלך משאיר את הכל לבחירה שלו. אתה יכול להחליט להיות בשמחה או לא. אבל תדע לך, שכשאתה תהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. מה הנקודה כאן?

בן מלך שמחכה לשמוח על פי האישורים של אביו, הוא לא בן מלך שקיבל את המלוכה מאביו. בן מלך שקיבל את המלוכה יודע שהכוח עכשיו בידיים שלו. מי אומר אם לשמוח אם לא? אף אחד. המציאות לא מדברת בעד עצמה, וגם המלך לא תמיד מודיע לו. המלך תמיד שמח, ואילו בן המלך, נשאר בלי הנחיות. במצב כזה הוא יכול לבחור ולגלות את כוח המלכות שנמסר בידו, ולומר: אני בשמחה. גם כשהמלכות נפולה, גם כשירדתי מכל המדרגות שלי. גם כשלוקחים ממני את הכל, אני יכול לבחור מה כל זה אומר. אין איזו תפיסה שהמציאות עכשיו מכריחה אותי בה, להיות עצוב או מיואש. אני מולך עליה ואומר שעכשיו זאת שמחה.

מי אומר? מי אומר שזה שמח? שאלה גדולה ועצומה. אבל המלך בוחר, ו"דבר מלך – שלטון". ההחלטה בעצמה פועלת את המציאות. מאיפה הכוח להחליט, כשכל המלכות מתרסקת? מאיפה הכוח להחליט ולא ליפול בבלבול? איפה כתובה המצווה הזאת של "להיות בשמחה תמיד"? אין זאת כי אם בגלל שבן המלך מגלה את המלכות שנשארת לו אחרי אובדן המלכות, את השמחה שנשארת אחרי התפוררות כל השמחות. הוא בוחר לשמוח. בעצם השמחה הזאת הוא מגלה שהוא עדיין מולך, שכלום בעצם לא נלקח ממנו. וזאת השמחה הגדולה ביותר, שלא מתגלית אלא רק למי שבוחר בה ולא מחכה למציאות שתלחש לו על קיומו של סוד של שמחה.

ואז, מודיע המלך שאחרי שבן המלך יחליט לשמוח, גם הוא ישמח.

"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט).

מי אומר לנו שה' מחל לנו? מאיפה אנחנו מולידים שמחה בזמן הספק? התשובה היא, שאם אנחנו מסוגלים לאכול בשמחה את הלחם, לשתות בלב טוב, זה בעצמו הסימן שלנו שה' שמח בנו, שהלב שלו טוב בנו. זהו הגילוי הפלאי עליו מדברים הצדיקים, שביום שנסלח לעצמנו גם ה' יסלח לנו. סליחה-עצמית אמיתית, לא עוד ויתור או יאוש. סליחה שמגלה את החסד בתוך המציאות בעצמה, שיודעת שה' מסר לה את המלכות.

ה' מוכן למסור לנו את המלכות בשמחה, במשתה. אנחנו מוזמנים להיכנס אל המשתה הזה, ולגלות שהכל תלוי בסוד קטן בו אנחנו בוחרים – לשמוח. ברגע שנבחר בזה, נראה איך גם ה' שמח בנו וכל המציאות כולה.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support