רק לפני שבועות אחדים הסבא, אברהם אבינו, נטש את המקום הזה בדרכו לארץ ישראל, והנה בפרשת השבוע נכדו, יעקב אבינו, יוצא מבאר שבע והולך לחרן. חרן הוא מקומם של הדינים וחרון האף. מתגורר שם לבן הארמי. יעקב הוא הבן הנבחר של יצחק, עליו הובטח לאברהם אבינו "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומדויק "ביצחק" ולא בכולו, ההבטחה מוסבת על זרעו של יעקב. מסע ארוך כל כך עשו אבותיו כדי להתנתק מכל מה שחרן מסמלת ולעלות אל הארץ הקדושה, והנה, אנה הולך הבן המובחר, הוא שב לחרן?!

אלא שסוד גדול מסתתר כאן.

* * *

עינינו רואות יום וגם לילה. היום מובן ומתקבל על הדעת. שמש בשמים ואור בעולם, כמה יפה ונאה. הלילה מובן פחות. הוא חשוך, קודרני וגם מפחיד לעיתים. האם הלילה מיותר? בוודאי שלא. "יוצר אור ובורא חושך", מי שיצר את האור אף ברא את החושך, גם לבריה זו תכלית של טובה. יום ולילה אינם רק עונות, זמנים, אלא גם מצבים. על כל אדם חולפים מצבים שונים. לעיתים הראות בהירה ושמש של הצלחה זורחת; לפעמים החושך יכסה ארץ וההסתרה מטשטשת כל פינה. אדם אומר אז לעצמו: "היתכן? עד שהתגברתי, ציפיתי לאור וזכיתי והתרוממתי, והנה שבתי הנה, אל החושך אותו קיוויתי בכל מאודי לא לפגוש עוד לעולם?!". זה כואב. זה קורה לכל אחד. מדוע?

לחפש אמונה

אם החזירו אותנו למקום כלשהו – מוכרח שיש שם משהו שלנו. הזמן מורכב מזמנים שונים, האמונה מלמדת שבכל זמן, מקום, או התרחשות יש בוודאי משמעות. תמיד יהיה לנו מה לחפש, בין אם נשהה בחושך ובין אם נהיה באור. יהודי חי כדי לחפש ולמצוא. אברהם אבינו נשלח לארץ ישראל כדי למצוא בה את האמונה. קודם לכן הוא חיפש אותה בכל דרך, ביום ובלילה, במחשבה, התבוננות והתבודדות, עד שהציץ עליו בעל הבירה והראה לו את הדרך. יעקב אבינו עושה אמנם את הדרך ההפוכה, הוא שב על הדרך בה הלך סבו, ושניהם לדבר אחד התכוונו. שניהם יצאו ממקומם כדי לחפש ולמצוא אמונה. למצוא את השם. כי כך בדיוק נראה חיפוש אמיתי: לפעמים מצעידים אותך לכיוון האור, מצווים עליך "בימי טובה – הייה בטוב"; לעיתים מכוונים אותך אל הלילה והאופל. חפש שם, אומרים לך, "בימי רעה – ראה". אין זה באמת משנה. אם כוונתך למצוא את השם, הרי שכשתמצאנו כבר לא תבחין בין יום לילה ובין חושך לאור. "כי אשב בחושך השם אור לי" (מיכה ז, ח) – כאשר השם איתי הרי שגם החושך לא יחשיך לי.

מה היה עיסוקם המרכזי של אבותינו? הם חיפשו. זה הדבר שהם עשו הכי הרבה, בעצם כל הזמן. האבות הקדושים חיפשו את השם, בכל המקומות ובכל המצבים. הם היו הראשונים שעשו זאת והם גם לימדו את בני העולם איך לעשות זאת. העולם שסביבם חיפש דברים אחרים – אלילי כסף וזהב, אמונות תפלות והבלים. החיפוש של האבות הביא לנו שלוש תפילות ביום. כל אחד מהם ייסד תפילה בעונה השייכת לשורש עבודתו הרוחנית. אברהם אבינו, איש החסד, איש האור, תיקן תפילת שחרית. "וישכם אברהם בבוקר" – אברהם מאיר את הבקרים; יצחק תיקן תפילת המנחה. זו תפילה של שעת הדמדומים, אז דינים מתגברים בעולם, יש צורך להמתיקם; יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. זו התמודדות מסוג שונה, זה לא קושי, זה חושך. לא רואים, לא מבינים, לא מרגישים.

לפגוע במקום

אי אפשר להתעלם מהחושך, הוא תופס נתח בלוח הזמנים. אפשר וחובה להבין שאם החושך נברא, יש בתוכו דבר מה ששייך לך. לא לחינם נשלחת לכאן. ה"חושך" אלו גלויות ישראל, זו גלות הפרט של כל יחיד וגלות הכלל של העם. אל המקום הזה הועיד יעקב אבינו את פניו. הוא יצא מבאר שבע, עזב מאחוריו אור של יום, והלך לחרן, אל תוקף החושך וההסתרה. על מפתן העיר האירה בו ההרגשה "עברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי!" הוא משתוקק לשוב לשם, להתפלל, ומיד "ויפגע במקום" – קפצה לו הדרך.

בבית אל נופל עליו החושך. השמש שוקעת שלא בעונתה, אלו הן הגלויות שעתידות לעבור על כל צאצאיו של יעקב אבינו. ובתוך החושך ותוקף הגלות מלחין יעקב אבינו תפילה, תפילת ערבית. כן, גם תוך כדי גלות אפשר להתפלל. אדרבה, זה הזמן להתפלל. פעמיים מוזכר המיקום הסתום 'מקום'. לראשונה אצל אברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק", ואצל יעקב אבינו "ויפגע במקום". אברהם תיקן תפילת שחרית, באור יום אפשר גם לראות למרחוק, לפיכך "וירא את המקום מרחוק"; בחשכת לילה אי אפשר לראות, בוודאי שלא מרחוק. כשאתה בחושך, השם יתברך צועד לקראתך, "ויפגע במקום", אם תתפלל – תפגע, תיגע, תהיה שם ממש. אם תתעקש לחפש גם בחושך, ההתגלות תפציע ממש קרוב אליך – "והנה השם ניצב עליו".