החיים קשים לו כל כך, עול הפרנסה מעיק עליו עד דכדוכה של נפש. הוא נמצא בסבך של צרות, מבית ומבחוץ. הוא משווע לעזרה.

"אולי" – פונה אליו מאן דהוא – "תתפלל שתצא מדעתך? כך לא תרגיש כלום, תוכל לשוטט ברחובות מבלי לדאוג לאיש, לא תזדקק לדירה, אף לא לפרנסה – ממש חיים מאושרים"…

הוא מביט ניכחו בתימהון; 'כנראה' – חושב הוא לעצמו – 'כבר נסתרה בינתו של 'מציע' זה; אחרת, איך עלתה בדעתו הצעה מוזרה וחסרת שכל שכזו?!'

האדם, נזר הבריאה, התעלה מעל כל הנבראים בגלל שכלו. ככל שהאדם מבין יותר, כך הוא גם צריך לעמוד בתנאים הנדרשים בהתאם לשכלו, מה שגורם לו כמובן לקשיים מרובים. אך על אף כל הקשיים שהשכל מביא בעקבותיו, איש לא מוכן לוותר על שכלו.

זו גם הסיבה שכאשר אדם יודע באמת שהוא מתנהג כטיפש, הרי הוא נמנע מההתנהגות הטיפשית. הוא יכול להשלות את עצמו שהוא נוהג בשכל, אך כשמתברר לו שהוא נוהג כטיפש, הוא נמנע מלהמשיך בכך.

לפיכך הירבו חכמי התורה להוכיח לאדם שהתנהגות על פי התורה הינה השכל הישר, כי זו לא רק שאלה של צידקות מול רשעות, אלא של שכל מול טיפשות, וכאשר אדם מכיר בכך שהוא עושה מעשה טיפשי, הרי זה עוצר בעדו מלעשות זאת שוב. זה איננו ציווי שכופה עליו להתנהג כך, אלא הוא עצמו כבר לא חפץ לעשות זאת. ההכרה הזאת גם מונעת ממנו לחפש תירוצים והצטדקויות על התנהגותו הרעה, במקום לחפש עצות איך להפטר מהתנהגות זו.

הלא זוהי תוכחתה של התורה לכל מי שמתרחק מדרכי הטוב והולך ליהנות מהבלי עולם הזה; היא קוראת להם: "עד מתי פתאים תאהבו פתי!" (משלי א). בתוכחה זאת היא פונה אל השכל שבאדם: 'למה הינך אוהב דברי שטות ופתיות?!'

רבינו הקדוש מגדיר את מהותה של הסיטרא-אחרא: "שאינה חפצה בחכמה ושכל, בבחינת 'לא יחפוץ כסיל בתבונה' " (ליקו"מ ח"א א). ההבנה הזאת מעוררת באדם רצון עצמי להלחם ברע, ומונעת ממנו הונאות עצמיות.

ההליכה אחר האמונה המקובלת לנו ממשה רבינו נתפסת אצלנו כצידקות מסויימת, אך רבי נתן מגלה לנו, שזוהי החלטה שכלית טהורה שההיפך שלה הוא שיגעון גמור.

בחיי המסחר – הוא מסביר – מבין כל אחד שכאשר מישהו מקבל מכתב מסוחר נאמן השוהה מעבר לים וכותב לו שעתה היא העת לנצל את ההזדמנות וכדאי למהר מאד לגמור עיסקה על סחורה פלונית המצויה ברשותו וכך ירוויח הון עתק – הרי פשוט שהשכל מחייב לעשות זאת.

אבל סוחר שיעמוד באותה שעה ויחשוב: 'למה באמת הסחורה הזאת נחוצה באותה מדינה?' וירצה להבין זאת כאן ועכשיו, ובתוך כך יעברו הימים היקרים שבהם ניתן להרוויח – נחשב לטיפש מטופש ולכלימתו לא יהא גבול.

כך ויותר מכך, בלי שיעור, צריכה להיות הבנתנו לגבי המסחר הנצחי: משה רבינו, הסוחר הנאמן, גילה לנו איך שאנחנו יכולים להרוויח, במה כדאי להשקיע, מה גורם להפסדים גדולים ואיך ניתן לגרוף רווחים עצומים.

הצדיקים הבאים אחריו הוסיפו ללמד אותנו בפרוטרוט על הרווחים הנפלאים שאותם ניתן לרכוש על ידי כל נקודה טובה, על ידי כל התאמצות קטנה ורצון טוב; הם גילו לנו את ערכה של כל התגברות על הרע, גם כאשר הכל נראה מובס וחסר תוחלת.

אך האדם בשכלו הדל, לא מבין זאת; הוא עומד וחוקר: 'בשביל מה זה טוב?'… הוא לא מבין למה זה כדאי לו – ובתוך כך חולפים להם ימים יקרים מפז שבהם הוא אמור להצליח ולרכוש הון מופלא.

"כי בודאי מי שחוקר בזה – מלבד מה שהוא רשע ואפיקורוס וכו', אף גם הוא שוטה ואויל ופתי ומשוגע, שרוצה להיות חכם להרע, לחקור אחר איש נאמן כזה, ורוצה לידע דוקא בדעתו ולהבין בשכלו, מדוע יצליח בזאת הסחורה. היש פתי מזה?!"

הבה נפתח עיניים ונבין: האמונה היא השכל הישר. מי שבינת אדם במוחו מחוייב – מצד השכל האנושי – ללכת אחרי ה'סוחרים הנאמנים' שהכירו היטב את דרכי ההצלחה האמיתית. זו לא רק צידקות; זוהי החכמה הפשוטה והמחוייבת ביותר!

(עפ"י ליקוטי הלכות, גלוח ד, ג)