נכנסנו לתקופת ה"שובבים", תקופה שתימשך השנה, שהיא שנה מעוברת, שמונה שבועות; מפרשת 'שמות' עד לאחר פרשת 'תצוה'. תקופה זו מסוגלת ביותר לתיקון פגמי הברית.

מה טיבה של התקופה הזאת? הבה נבדוק את שמה: שובבי"ם. את המילה הזאת אנו מכירים מימי ילדותנו… אך לא רק אז היינו שובבים; גם היום, כשהתבגרנו, עדיין יש בנו משהו 'שובב' שצריך לבוא על תיקונו. שכן שובבות היא "מרד, והליכה בדרכי הלב מבלי הבחנה" (מצודות ציון על ישעיה מז,י); הולכים אחרי הלב, עושים מה שמתחשק, גם כשיודעים שזה ממש לא טוב.

וכשנמשכים אחר השובבות, היא עלולה להתדרדר עד כדי שיגעון. שכן מהו משוגע? אדם שמשתובב ללא הגבלה ואינו מעביר שום פעולה במבחן ההיגיון. כך גם מי שהולך אחר שרירות לבו וממלא תאוות יצרו "הוא משוגע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ג ע"א): 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'" (ליקוטי מוהר"ן, א).

יצר הרע גורם לנו אפוא להשתובב, להתמרד, וללכת אחר משיכת הלב, וכך הוא הופך אותנו למשוגעים, שמוותרים על תענוג נצחי, תמורת נזיד עדשים של תאווה חולפת. וכי יש שגעון גדול מזה?

ומנגד, "היש שמחה ומתיקות ונועם וטוב ותענוג כתענוג הדביקות וההתאחדות בהשם יתברך? האין כדאי להמתין על זה כל ימי חיי העולם הזה הפורחים כרגע כצל עוף הפורח ממש? היש שגעון כשגעון הבלתי מתרצה להמתנה הזאת ומחליף כל זה בחמדת צואת החביות, הוא הגוף, המלא צואה וטינוף ותולעים ושיקוצים וסירחון" (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה).

* * *

לא רק שההימשכות אחרי התאוות היא שיגעון מוחלט, אלא הימשכות זו עצמה גורמת לאדם שיגעון. שכן, ככל שהאדם נמשך אחר רוח השטות של תאוות העולם הזה, כך הוא הולך ומשתגע. כי הרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. על כן, כל אחד כפי העבירות והפגמים שעבר ופגם, כמו כן הוא משוגע ממש. על כן נמצאים כמה מיני שגעון ברוב בני אדם" (ליקוטי עצות, תלמוד תורה ד).

ו"כפי ריבוי העוונות שנמצאין בהרבה בני אדם כידוע, היה ראוי שיהיו נעשים כולם משוגעים ממש. אך ה' יתברך מרחם על הבריות, ומקיים דעתם שלא ייצאו מדעתם לגמרי" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים ו, לז).

גם אדם הנראה כבעל שכל מבריק, אם הוא הולך בשובבות אחר שרירות לבו, הוא אינו חכם, אלא טיפש מטופש, "כי דעת של שקר וכזב אינו דעת כלל; אדרבא, הוא גרוע מן הכסיל והפתי והמשוגע, מאחר שהוא חכם בעיניו ונתעה בחכמתו לבאר שחת" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, כח).

* * *

ובכן, זה הזמן לצאת מהשיגעון. בתקופה זו, בה אנו קוראים על יציאת מצרים, שהתחוללה על ידי זעקה, כמסופר בפרשת השבוע: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים" – זה גם הזמן שלנו לזעוק; להכיר בכך שאנו דומים למשוגעים, ולצעוק על כך אל ה' יתברך.

"וזה בחינת שובבי"ם, שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק לה' יתברך בתפילות וסליחות. כי באלו הימים קורין בתורה בעניין גלות מצרים וגאולתם שהיה על ידי צעקה, וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה. וזהו 'שובו בנים שובבים', שעיקר כל הצרות והגלויות, רחמנא ליצלן, הם על ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת 'שובבים', שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, כמו שנאמר 'וילך שובב בדרך לבו'. וכשיבין האדם בעצמו כל זאת, איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי – בוודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך. ועל ידי זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המוחין והדעת, שעל ידי זה עיקר הגאולה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן" (ליקוטי הלכות, גילוח ד, ח).

גם היום כמו לפני גאולת מצריים – אם נזעק אל ה' בחוזקה, יתגלה גם לנו הגואל, שירפא אותנו מהשיגעון הרוחני. שכן, הרפואה האמיתית לשיגעון הרוחני שלנו הוא, הציות המוחלט להדרכותיו של הצדיק שהוא בבחינת משיח:

"כי עיקר שגעון של כל המשוגעים, הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל. כי המשוגע, אם היה שומע ומציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל, בוודאי לא היה משוגע כלל. נמצא, שעיקר השגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים, והבן הדבר היטב" (שיחות הר"ן, סז).