סיפרו לי שאמר, שמקטון ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות. והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמיתיים, ואמר שכולם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות. וגם תפס איש אחד פשוט מנכדי הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, ואמר: גם זה מפרש שיחתו בכל פעם לפני השם יתברך בבכיה גדולה. ואמר: שזרע הבעל שם טוב רגילים בזה ביותר כי הם מזרע דוד המלך עליו השלום, וכל עסקו של דוד היה ענין זה שהיה משבר ליבו מאוד לפני השם יתברך תמיד שזהו עיקר ספר תהילים שיסד, כמבואר במקום אחר.

ההתבודדות מתוארת כמעלה גבוהה בכמה מקומות. כאן לעומת זאת, היא מתוארת כדבר כל כך חיוני שפשוט אי אפשר לוותר עליו. פה מתוארת ההתבודדות בנקודה הפנימית שלה: לא רק סייעתא דשמיא על עניינים הצריכים תפילה, לא רק שיחה לפני ה' המקרבת אדם לבוראו, אלא הנשמה של כל המעשים, כל הפעולות, והיא הדרך בעצמה שעולה אל ה'. ביתר הרחבה נכתב בהקדמה לספר "השתפכות הנפש": "וגילה לנו [רבי נחמן] אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות… לשפוך לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים בו ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום".

אחרי קביעת היסוד הזה, שההתבודדות היא דבר שאי אפשר בלעדיו, מתעוררת השאלה: אי אפשר להיות איש כשר בלי ההתבודדות? איפה הבחירה החופשית? לשם מה נברא האדם אם לא לעבוד בכוחות עצמו? התשובה שיכולה להינתן בשלב הראשון היא שהתפילה היא חלק מעבודת האדם, והיא חלק מהבחירה של האדם. אבל תשובה זו בעצמה טעונה הבנה, מדוע התפילה היא עיקר עבודת האדם ומה המקום שלה בעשייה שלנו.

את השאלה הזאת שואל רבי נתן, שאף שאל אותה את רבי נחמן בעצמו (הלכות פיקדון ג, ו): "וגם בעת שהודיע לי רבנו זכרונו לברכה ענין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, דברתי עמו מעט מזה: הלא האדם הוא בעל בחירה? ולא השיב לי בפרוש, רק כלאחר יד, כאומר: אף על פי כן. כלומר, אף על פי שקשה זאת ואי אפשר לברר לך הענין ולתרץ לך, אף על פי כן צריכין לנהוג כך". רבי נתן מעיר ששאלה זאת קשה כבר על חז"ל שתקנו לנו תפילות על עניינים רוחניים – "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", "והצילנו מיצר הרע", כך פעמים רבות רק בתפילות המסודרות לנו מחז"ל, ועוד בתפילות רבות מרבותינו במשך כל הדורות. על השאלה הזאת כותב רבי נתן ביאור משל עצמו על פי דברי רבי נחמן במקום אחר, אבל לפני שנביא את דבריו ראוי להתייחס לתשובה של רבי נחמן: "אף על פי כן". אי אפשר להבין ולתרץ את העניין אבל עדיין צריך לנהוג כך.

ברובד הפשוט, מונח בתשובה זו שעל אף הקושי לא יכול להיות פיתרון אחר. כל דרך שהאדם עושה בכוחות עצמו חייבת להיות מוגבלת, פעמים שהיא תצליח ופעמים שהיא לא תצליח. אנחנו מכירים היטב את המגבלות והחסרונות של כל דרך, את הבעיות שאנחנו לא יכולים למצוא להם פיתרון חוץ מהתמודדות מתמדת שכוללת הרבה נפילות וכישלונות. תמיד יש ספקות בכל אותן דרכים שהאדם יוצר אותן ופועל בהן בעצמו, בגלל המוגבלות שלו מעצם היותו אנושי, חסר וסופי. אי אפשר להבטיח התקרבות לה' אם לא בדרך חדשה שאינה נובעת מהעולם המוגבל של האדם, אלא היא מביאה אותו לביטול ומוכנות להכיל את ישועת ה'. רק דרך כזאת יוצאת מתוך כל הגבולות האנושיים ומחברת בין האין-סוף לאדם הסופי והמוגבל. לעולם אין ייאוש בדרך כזאת כי אצל ה' הכל אפשרי תמיד, בכל זמן ומכל מקום. אם הדרך היא התקווה לישועת ה', הרי שכל כישלון נובע מחוסר התקווה והציפייה אליו וממילא אין מקום להתייאש מכל כישלון שהוא, בגלל שבאותו רגע שנפנה אליו ונתבטל אליו באמת הוא יוכל לעשות איתנו ניסים ונפלאות כרצונו. זהו רובד אחד מדוע יש צורך בדרך שאינה נובעת מתוך האדם לבדו וה' הוא רק מסייע, אלא דרך שבה האדם וה' מתאחדים, האינסופי מתחבר עם הסופי וכך הוא מוביל אותו לכל מקום אפשרי – וזאת היא ההתבודדות.

אחרי שרבי נתן מצטט את הסיפור האמור למעלה, הוא מביא ביאור על השאלה שהוא שאל את רבי נחמן; מדוע ההתבודדות היא דבר שאי אפשר בלעדיו, ואיפה הבחירה החופשית שאומרת שיש לאדם יכולת לעשות את מה שעליו לעשות. רבי נתן כותב, כי באדם שני כוחות בסיסיים – כוח השכל וכוח האמונה. כוח השכל הוא הכוח שפועל בדברים המושגים לאדם, הנמצאים במערכת המושגים שלו. כל דבר שהוא חלק ממציאות האדם שייך למערכת זו. שם שייכת בחירה במובן היותר פשוט: הדבר נמסר לידי האדם, ועליו לפעול בסייעתא דשמיא להשגתו. אבל ישנם דברים שהם רחוקים מהאדם ועדיין לא שייכים אליו. ישנם דברים שאנחנו יכולים להבין שהם נכונים וטובים, אבל אנחנו לא מבינים איך ליישם אותם בעולם המעשה שנראה רחוק מאוד מהרעיון. ישנם דברים עוד יותר רחוקים מאיתנו שאפילו אין ביכולתנו להשיג אותם. כל דבר שעדיין לא נכנס לתוך שכלינו ועולמנו הפרטי נכנס למערכת של האמונה. זהו המקום בו השכל לא יכול לעזור לנו ואולי הוא יהיה לנו רק לרועץ, ואנו נדרשים לכוחות אחרים, כוחות שלא פועלים בתוך מה שאנחנו מכירים ומיישמים אותם, אלא כוחות שמכינים את הקרקע לקראת קבלת והכלת דעת והשגה חדשה שכרגע היא מנותקת מאיתנו. הדרך להתחבר אליה היא דווקא על ידי ביטול ראשוני שאומר שאנחנו יודעים שמה שאנחנו לא משיגים ומבינים זה וודאי אמת ונכון, ודרך האמונה הזו אנו משתייכים יותר ויותר אל מה שלא מושג אצלנו, וככל שאנו מתעלים, הדבר שהיה מעבר לתפיסתנו נכנס אל תוכנו ואל מערכת השכל שלנו.

שתי העבודות הללו, בשכל ובאמונה, מתחלקות לעבודות של תורה ותפילה. תורה היא כל מה שהאדם יכול להשיג ונמצא במערכת ההבנה שלו. תפילה היא המקום בו אין הבנה ושם יש רק התבטלות כלפי רצון ה'. המטרה היא לחבר את שני אלו ביחד, להתבטל יותר ויותר אל ה' ובכך האדם מחבר אל עצמו את התורה. כאן אנו נזכרים בהוראת רבי נחמן "לעשות מהתורות תפילות"; התפילה נועדה להתחבר עם התורה, להוריד אותה אלינו כדי שנוכל להתחבר אליה. כותב רבי נחמן (ליקו"מ כב): "וְזֶה בְּחִינַת 'נִשְׁמָע' בְּחִינַת נִסְתָּר, וְזֶה בְּחִינַת תּוֹרָה וּתְפִלָּה: 'נַעֲשֶׂה' הוּא בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת, מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְקַיֵּם, וְ'נִשְׁמָע' הֵם בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת… שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲבד בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת תְּפִלָּה, שֶׁהִיא דְבֵקוּת… הַיְנוּ בִּטּוּל וּדְבֵקוּת לְאֵין-סוֹף… כִּי כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ יֵשׁ לוֹ בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', בְּחִינַת תּוֹרָה, הַיְנוּ הַנִּגְלוֹת לוֹ, וּבְחִינַת 'נִשְׁמָע', שֶׁהִיא בְּחִינַת נִסְתָּרוֹת, בְּחִינַת תְּפִלָּה כַּנַּ"ל … וְצָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא וּמֵעוֹלָם לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּזְכֶּה בְּכָל פַּעַם לִבְחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ בְּכָל פַּעַם מִבְּחִינַת 'נִשְׁמָע', בְּחִינַת נִסְתָּר, בְּחִינַת תְּפִלָּה… יִהְיֶה נַעֲשֶׂה מִזֶּה בְּחִינַת 'נַעֲשֶׂה', בְּחִינַת נִגְלֶה, בְּחִינַת תּוֹרָה".

ממוצא הדברים אנו למדים, שישנם דברים שאנו לא יכולים להילחם בהם עם ההבנה והכוחות שנתונים בנו כפי שאנחנו. המלחמה היא לא תמיד במה שמוכר ומובן, אלא בדברים שנראים לנו רחוקים מאיתנו. אנחנו בוודאי מנסים להשתמש עם כל הכלים שלנו כדי לנצח את המלחמה ומתמודדים בכל הכוח לא להיכנע לפיתויים הסוחפים. אבל כל אלו עדיין לא מספיקים, והם זקוקים למשהו יותר גבוה מחכמה ותובנה נוספת בתוך המציאות שלנו: תפילה. התפילה יכולה להעביר אותנו למקומות שמצד עצמנו אין לנו שייכות אליו. מבחינה מעשית המקומות האלו נראים כל כך קשים, בפרט אם נכשלנו בהם הרבה פעמים. "ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד כנגדם [הפיתויים שמעבר להשגה ודעת] כי אם על ידי תפילה ותחנונים להשם יתברך שיצילהו מהם" (רבי נתן, הלכות פיקדון שם). יתכן וגם זה מונח בתשובתו של רבי נחמן בסיפור בו פתחנו, בו הוא ענה לרבי נתן "אף על פי כן". הנושא אמנם לא מובן, אך זאת עבודת האדם, לחבר על ידי תפילתו את מה שאינו מושג ואינו מובן.

כאן ההשגה היא לא כלי הנשק, ולכן כל הקשיים נופלים: ההבנה שלנו, היכולת שלנו להפנים את הדברים ולהתחבר איתם, התוכניות שלנו להצליח לעשות את מה שצריך לעשות שרובץ עליהן ספק תמידי – כל אלו כעת לא משחקים תפקיד. הרצון להשיג מייד מופנה הצידה כעת לכבוד מהלך חדש ושונה – התבטלות אל רצון ה', רצון לקיים את דבריו גם בלי הבנה ושכל גם כשהדבר נראה רחוק מאיתנו מעשית. דווקא עכשיו הכל הופך להיות ממש קרוב אלינו, "בפיך ובלבבך לעשותו".

אם עבודת ה' הייתה תהליך שמתחיל מאיתנו ותלוי בתושייה ובכוחות שלנו, אז יש מרחק בינינו ובין התכלית, וגם הדרך תמיד רחוקה מהמקום שלנו כרגע. תמיד יהיו דברים שרחוקים מאיתנו, מעל ההבנה שלנו, החלק של ה'נשמע'. אבל עבודת ה' שבאה מהצד של ה', שבה הוא זה שמקרב אותנו ופותח אותנו אל מקומות וכוחות חדשים להתקרב אליו, אין שום ריחוק בכלל. אצלו הכל תמיד אפשרי, קרוב מאין כמוהו.

זהו הצורך החיוני בתפילה ובהתבודדות שבעבודת ה'. הבחירה שלנו ברוב הפעמים אינה בדברים שנמצאים בשליטת שכלנו ותחת ידינו. לכן הבחירה שלנו בדברים כאלו היא האם אנו מתפללים; האם התבטלנו אל ה' ורצינו אותו גם כשלא היה לנו מושג איך זה ייתכן, איך נוכל להתגבר ואיך נוכל לקום מהנפילה. הבחירה כאן היא בין להישאר כפי שאנחנו עם ההבנה שלנו, או להתבטל ולהיות כלים שמכילים את ההבנה שה' ישים בתוכנו, את הכוחות והישועות והנפלאות שהוא מחולל בכל רגע.