חינוך הוא תחום רחב היקף ועתיר מהמורות. מורים, מלמדים ובעלי ניסיון יודעים היטב את טעמה המר של ההתמודדות עם נער עיקש וסרבן. כמה קשה לרכך את ליבו של חובב קונדסים, להעמיס עליו עולה של מרות, להנחיל וליצוק ברוחו הסוערת אורחות דרך ארץ ולאלפו בינה ונימוסין. ובכל זאת, כמה שקשה מלאכת המחנך מול נער שובב, יש מקרים קשים ומרים מזה, הנער המתחכם למשל.

במקום הזה נעצרים כל טכסיסי החינוך, העקשן שאיננו מוכן להרפות מקושיית "מי אמר" לעולם לא יוכל לזוז ולו פסיעה מהמשבצת שקיבע לעצמו. עם כל הרצון הטוב, אין דרך לקדם ולסייע לנער עיקש ופתלתול, כזה המתעקש לטעון "אינני יכול, לא מסוגל, לא בשבילי". ההיגיון והדעת, התבונה והרצון הטוב, כל אלו אינם יכולים לו לטיעון אחד רופס "אינני יכול".

לא רק נערים שוגים בעורפם הקשה. גם אנשים, גם זקנים. בעצם, בליבו של כל אדם מקנן טיעון שכזה בגרסאות שונות. עמוק בליבו רובץ בכל איש ספק עייף וקנטרני, וכל אימת שתקווה חדשה מתדפקת על שעריו, עונה כנגדה הספק בקולו הצונן "מי אמר שתצליח? ומה יהיה מחר?". ויש גם הוכחות "כבר היו דברים מעולם".

ספק, היסוס – בית כלא

הספקות וההיסוסים הם הגורם העיקרי לחוסר התקדמות. העקשנות הספקנית לופתת את הנפש כמו בית כלא אימתני. איננה מניחה לעשות ולו פסיעה אחת לפנים. בבית הכלא הזה בילה כלל ישראל ארבעים שנה. ארבעה עשורים של עיכוב במדבר, 42 מסעות, הליכה אינסופית והמון שנות חיים שיכולות היו להתקיים בקדושת ארץ ישראל. והמעצר הארוך הזה החל בעקבות חטא המרגלים.

בפרשת השבוע מספרת התורה על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה. על חומרת עוון לשון הרע שמענו כבר בפרשת מרים. שם הסתכם העונש בבידוד של שבעה ימים מחוץ למחנה. חטא הלשון חמור וגם גדולים וטובים כמו מרים הנביאה לא יצאו ממנו נקיים. ובכל זאת, עונש המרגלים הינו יחיד ומיוחד בתנ"ך כולו. מעולם לא נענשו הכלל והפרט באופן חמור שכזה. מגפה, מיתה משונה, ארבעים שנות מסע במדבר, ומיתה שנגזרה על כל אותו הדור. חטא המרגלים והעונש שבא בעקבותיו אומרים דרשני.

המרגלים והמלאכים

הוצאת הדיבה של המרגלים, מגלה רבי נתן, החלה מוקדם יותר, עוד קודם בריאת העולם. כאשר ביקש השי"ת לברוא את האדם, התעוררו המלאכים בקטרוג נורא, הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו", וכי מדוע לך לברוא אדם קרוץ חומר, הלא הוא עתיד לחטוא לפניך; ברור שבמציאות בה יחיה האדם הוא ישגה ויחטא, ומדוע זה כדאי לברוא אותו. קטרוג המלאכים נבע מתוך שלא הכירו במעלת האמונה הפשוטה, כזו הנובעת מתוך הארץ, ממציאות החומר ומאילוצי הטבע. ורק משם, מתוך המקום הנמוך והשפל, עולים השעשועים הגדולים ביותר. את הסוד הזה ידע רק מי שאמר והיה העולם, למלאכים היתה בריאת האדם נדמית כמשהו הכי פחות כדאי.

הקטרוג הזה, מגלה רבי נתן, הוא שורש כל היצרים הרעים. הקטרוג הזה נכנס גם בליבם של המרגלים והסיט אותם להטיל דופי בטוב הארץ. המרגלים ראו עצמם כחגבים, ספקות והיסוסים שיבשו את אמונתם, ואת ארס הספק והקנטור הם החדירו בלב העם.

על החטאים כולם מוכן השי"ת לסלוח ולמחול, לא כן על חטא הריגול. ספק והיסוס הם אבי אבות הנפילה, שורש וראש לכל טומאה וירידה.

אל תהיה מרגל

לא לחינם מספרת התורה הקדושה על המרגלים ועונשם הנורא. חטא המרגלים מצוי היטב בכל דור. בכל רגע עלול כל אדם להפוך ל'מרגל', לחפור ביסודות האמונה ולהמיט שואה על יהדותו וקדושתו. ההצצה אל העתיד כמו גם חיטוט מיותר בנבכי העבר, מתוך ספק ותהיה, זהו חטא המרגלים בגירסתו היומיומית.

כשקיבלנו תורה, לוחות הברית של עשה ולא תעשה, קשר של תפילין וברית של שבת, מצוות ציצית וגדרי קדושה העניקו לנו את היכולת לעמוד בהיכל המלך, ללכת מדרגה לדרגה ולכבוש את הארץ, לזכות לאמונה ולרכוש שלטון על החומר. הדבר היחיד שמסוגל לשלול מאיתנו את הנכס היקר הזה הוא ספק. השאלה "מי אמר" יש בכוחה למוטט כל היגיון חכם. הטיעון המסכן "אינני יכול" משמש אזיקים לנפש, וכל עוד האסור בעצמו איננו מוכן לוותר על בית כלאו, אף אחד אחר לא יוכל לבצע זאת עבורו.

כשהנפש כובלת את עצמה בהיסוסים ושאלות, הראיות כולן יימצאו לה למכביר. תמיד יש משהו בעבר שיעניק גושפנקא להחלטה שהצעד הבא איננו עבורי. העתיד תמיד לוט בערפל, מאיים בספקות, ומלא חששות. אם לפני כל צעד קדימה נשאל מחדש "מי אמר שזה בשבילי" לעולם לא נצא ולו פסיעה מעבר לקטנות.

בין ספק לבירור

סבורים היינו לומר שחלישות הדעת וספק אולי אינם מיטיבים עם הנפש, משבשים את הרצון ואינם רצוים, אך מעבר לכך, באה התורה ואומרת ברורות: חלישות הדעת – אין חמור ממנה; הספק – חטא המרגלים. על דבר אחד אין בשום אופן מחילה, על עוון ה'ריגול'.

מעולם לא ביקשו מאיתנו לעשות צעדים פזיזים, להלך בלי לבדוק קדימה. ההבדל נעוץ בשאלה. האם זו שאלה של ריגול, או כזו שנועדה לבירור. כשמעניקים ליהודי שבת, כשנותנים לו את הזכות להיכנס להיכל המלך עטור בתפילין ומועטף בטלית, אין מקום לספקות, הטלת ספק בהצלחה וביכולת לעמוד בשמירת התורה וההליכה מדרגה לדרגה, היא הכח היחיד שמסוגל לפלוט את הנפש אל החוץ.

ראוי ונכון לבדוק ולברר איך לקיים את הדברים. אסור בהחלט להסתפק ביכולת לעמוד ולצעוד קדימה בקיום הדברים, אבל הספק איננו בירור, אלא אבן נגף. בירור חייב להיות מעשי, מתוך בהירות ורצון להצליח ומתוך אמונה שהתורה שייכת לי לגמרי. רק אז ניתן לשאול ולברר איך בדיוק עושים את זה.