התשובה לשאלה הקשה בעולם

למח האנושי יש עיסוק קבוע, מרתק ועתיר עניין. להקשות קושיות. את החומר מספק עבורו מאגר בלתי נדלה של תמיהות ותהיות בכל תחום אפשרי. הוא עצמו יושב בלילה כמו ביום, חופר ונובר, שואל ועונה, מקשה ומפרק. איש פשוט, מוחו איננו מכביד עליו יתר על המידה. את המציאות הוא מפרש כמות – שהיא. החכם איננו מסוגל לקבל כל דבר כמובן מאליו. מוכרח הוא להבין על מה זה ומדוע. מה יהיה מחר, ומה היה קורה אילו נעשו הדברים אחרת.

החכמה עם כל תבונותיה איננה ערובה להצלחה ואושר. וכך מורגלת על לשונם של הבריות האימרה "ולא לחכמים לחם". מחכמות ומחשבות לא עושים פרנסה. קושיות אף פעם אינן מטיבות עם בעליהן. ואם בדברי חולין הדברים אמורים, בענייני תורה וקיום מצוות על אחת כמה וכמה. מקום יש ביהדות לשאלות ובירורים. את ידיעת התורה ושימוש חכמים רוכשים בעיקר עם שאלה וליבון. ובכל זאת, גבול יש לשאלות, עד כאן ראוי לשאול, מכאן והלאה אל נא תהרוס להיכנס אל הקודש בחקירות. פן תאבד את גבול הדעת הישרה והאמונה הבהירה.

קושיות שגודשות את מידתן הרצויה, שומטות את קרקע האמונה היציבה תחת הרגליים. ספקות ותהיות יתרות עלולות לשלול מהנפש את מקומה בקיום התורה, לזעזע ולקעקע חלילה את יציבותה.

השאלה העתיקה בעולם

את הפרשה הקודמת סיימנו בשאלתו הנוקבת של מנהיג ישראל, למה הרעותה.

שאלה זאת נזעקת בריתחא של תמיהה כאובה הבוערת בליבו של מנהיג האמת. בוקעת מתוך מציאות שכל כולה תהייה, סתירה, ופליאה. השאלה הנזעקת מתוך המציאות ששום פרט בה לא יכול היה להיות מובן.

עם ישראל סובל, נשמות טהורות על סף אובדן מוחלט. את פירפורי הגסיסה האחרונים של צאצאי האבות ראה משה בעיניו, עיני מנהיג טהורות. עוד מעט, אם לא יתרחש נס של ממש, אדמת מצרים תהיה אולי עדות אילמת לשואה שמסוגלת לחולל תלאה רצופה, גם לעם הנצחי בתבל.

וכשנראה כאילו שכח האב הרחום את בניו, הוא מתגלה לפתע אל המנהיג העתידי, מתוך האש הבוערת בסנה. בשורת הגאולה מופיעה מתוך מחזה שמיימי, כשדבר השם נשמע בבירור מוחלט בגבולות העולם הזה, שובר את מסך הטבע והשכחה. כבר אז קשה היה למשה להאמין בכוחו. 'לא איש דברים אנוכי' הוא טען. 'ואיך יאמינו לי'. ובכל זאת השי"ת מצווה ללכת אל ישראל ולבשר להם. ויש גם אותות ומופתים, שידוד הטבע. האב הגדול מבטא את אהבתו בכל דרך. והוא דורש מהמנהיג הנבחר לומר בלשון ברורה לרודן ממלכת הטבע 'בני בכורי ישראל' – אלו הם בנים אהובים, אין זה עם הפקר.

השליחות בארמון האימים המצרי, העברת המסר האלוקי אל אליל הטבע האימתני, הדרישה לוותר על עם העבדים, נעשית מתוך מסירות נפש. ולבסוף נראה כאילו היתה זו הטעות הגורלית ביותר. הדרישה שנראתה מלכתחילה מופרכת מכל הגיון טבעי, רק מעלה את חמתו של ענק הגאווה האנושית. 'נרפים אתם נרפים' ומכאן והלאה גם תבן תאלצו ליצור בעצמכם. השיעבוד נוחת למדרגות שפלות עוד יותר.

דתן ואבירם יוצאים נצבים, על פי טענתם הם לכאורה צודקים 'הבאשתם את ריחינו' רק רע גרמתם. ומשה פונה אל השם ושואל, מדוע. כל השאלות שבעולם מנוקזות אל המילים הלוהטות הללו של המנהיג שמבקש רק את טובת הכלל 'למה הרעותה'.

השאלה הזו מלווה אותנו ממעמקי הגלות הראשונה, יורדת וצורבת בכל תחנה ומדור בגלויות הבאות. שאלת הנצח שנשאלה אינספור פעמים, בקעה בנאקה, זעקה, ושוועה, מפיות גדולים וקטנים. ואת התשובה האחת והיחידה קיבל כבר אז המנהיג של אז ושלעתיד, האיש משה.

התשובה – אין שאלות

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". לא את הכל ניתן להבין. יש גם את ה'לא נודעתי להם'. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו זו של משה, ובכל זאת לא היו להם שאלות. הם צעדו בעינים עצומות אחרי קול השם, במדבר ובארץ כנען, בעשר ניסיונות ובאינספור שאלות.

הגלות, עיקרה קושיות. שיעבוד מצרים מרוכז בחומר בלבנים ובכל עבודה בשדה. הזהר הק' מפרש שהחומר והלבנים הם חומרתא דשמעתתא וליבון ההלכה. זוהי גלות, זהו אבי אבות הסבל. אין גישה אל בהירות התורה. רק מסך של קושיות, תמיהות ותהיות אין קץ. הגלות היא 'קוצר רוח'. מחזות השיעבוד מולידות במח סברות בהולות של חוסר יישוב הדעת. התחושה הרווחת היא 'איני מסוגל' 'לעולם לא אשתנה'. אין אוויר לנשימה, רק קושיה אחת גדולה חונקת במיצר הגרון.

התשובה, שהיא גם קרן אור של גאולה, טמונה ביכולת לא לשאול. 'תדע לך' עונה השי"ת את תשובת הנצח למנהיג הכואב 'הסוד שמאחורי הגלות עמוק הוא עד אין תכלית. רק דע לך שְ"גַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי…" ובסופו של דבר "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם".

בלתי אפשרי להבין את עומק המושג שמאחורי קלעי הגלות. המחזה הזה עלול להיראות בלתי הגיוני, תמוה, אפילו אכזרי. אבל מאחורי הכל מובילה הדרך לגאולה שלימה, ולכוונה עמוקה ונוראה מאוד. את סוד חייו לא יכול בן אנוש לפענח. מה שמתחולל איתנו וסביבנו, הוא פלא. כך זה מוכרח להתנהל, כך ממש. בבית, בעבודה, בסביבה. את הדרך אל הפרנסה, אל הבריאות, ואל המנוחה מוכרח כל איש לעשות במסלולו הפלאי. ופעמים רבות, בגלות ובשיעבוד ובחוסר הבנה.

על זמנים כמו שלנו נאמר "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם". 'כִּי עַתָּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה, צְרִיכִין לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק הַרְבֵּה עַל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּעוֹלָם, וְלִבְלִי לִכְנֹס בַּחֲקִירוֹת וְקֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים כְּלָל. רַק לִדֹּם וְלִשְׁתֹּק וּלְצַפּוֹת לִישׁוּעַת ה' עַד שֶׁעַל פִּי הָרֹב עַל יְדֵי הַדּוּמִיָּה וְהַשְּׁתִיקָה יִבְעַר לִבּוֹ עַד שֶׁיִּצְעַק וְיִתְפַּלֵּל לַה' יִתְבָּרַךְ (ליקו"ה או"ח – נטילת ידים לסעודה ובציעת הפת הלכה ו'). מה שמחוללת למעלה בעולמות הנצח כל צעקה יהודית של אמונה, נוכל להבין רק לעתיד לבוא. כעת אנחנו רק שותקים, מצפים ומתפללים.