המדרש מספר שמשה רבנו התקשה במעשה המנורה, וה' הראה לו איך לעשותה. עוד פעם התקשה, וה' הראה לו. כן כמה פעמים, עד שהקב"ה אמר לו: "לך אצל בצלאל והוא יעשה את מנורה". וכן היה. תמה משה רבנו: אני, כמה פעמים שמעתי מה' והתקשיתי – ואתה בצלאל, שלא ראית, עשית מדעתך?! אלא בוודאי "בצל א–ל היית".

אך עדיין לא מובן מה הבדל בין משה רבנו לבצלאל? הרי הדברים קל וחומר, אם בצלאל שהיה רק "בצל" ידע איך לעשות את המנורה – משה רבנו שראה ממש איך לעשות את המנורה, התקשה בזה?! אם הרבי לא יודע, איך התלמיד יודע?

מסביר רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מו) שהענין הפנימי של מעשה המנורה, זה להחדיר את הרצון לדברים שבקדושה, אפילו באדם גרוע שבגרועים. ועל זאת בודאי התקשה משה, איך עושים כלי קדוש נפלא כזה שיוכל לחזק כל יהודי באשר הוא, אפילו אם הוא ירוד מאד? הלא קשה מאד להשיג כלי נפלא כל כך שיאיר את הרצון בכל יהודי, אפילו השפל מאד.

שכן ההנחה הרווחת היא, שרצון הולך תמיד עם מעשה; כשבן אדם רוצה משהו – הוא עושה זאת, ואם הוא לא עושה, סימן שהוא לא רוצה מספיק. הנחה זאת גורמת לכך שהאדם יתיאש מהרצון.

כך שכדי להאיר את אור המנורה הטהורה, את הרצון הקדוש, לבני אדם יושבי חושך, שלא די שלא מצליחים בעבודת ה' אלא גם נופלים עוד יותר – זה דבר קשה מאד. בפרט כאשר משה רבינו ראה מה קרה לעם ישראל, שאחרי קריעת ים סוף וקבלת התורה, הלכו ועשו עגל – הוא הבין כמה קשה לעזור לבעל בחירה. על כן לא יכול היה משה רבנו להמשיך ולהכניס בדעתו את מעשה המנורה.

אומר רבי נתן: משה רבנו היה עניו עד מאד, ולא האמין שיש בכוחו להאיר את "הארת הרצון" בכל אדם באשר הוא. אך בצלאל שהיה תלמיד אמיתי, הבין שדוקא על ידי ענוותנותו הגדולה יוכל משה להכניס רצון דקדושה בכל יהודי, כי דוקא כזה צדיק שלא מחזיק מעצמו כלום, יכול לרדת אל כל יהודי באשר הוא שם ולהכניס בו את הרצון דקדושה. ולכן בצלאל הבין מיד איך עושים את המנורה, כי הוא בטח בכוחו של זקן, שבזכותו יזכה לעשות את מנורה – הצדיק בודאי יכניס בכל אחד מישראל הארת הרצון.

היסוד שצריך ללמוד מזה הוא, שמי שמקורב לצדיק, אפילו קטן במעלה מאד, יש לו כח לתקן את הכל.