מה יותר מרגיז מפקק תנועה על אם הדרך? לפניך טור אינסופי, מזדחל לנצח; מאחוריך תזמורת צופרים רעשנית, ואתה… תקוע בדיוק באמצע. זהו, תקוע. ממש לא מתאים לך לאחר ככה לפגישה. אתה מתוכנן, מסודר כמו לוח שנה. למה זה מוכרח לקרות בדיוק עכשיו? סידרת את יומך למען ההספק הגדול ביותר, למי איכפת שזה ימשיך לזרום כמו שתכננת?

אנחנו אוהבים לרוץ במסדרונות החיים, לחלוף על פני דלתות פתוחות לרווחה, לקבוע יעדים ולהצליח. כשזה זורם, התחושה בשמיים, וכשלא כל כך, מרגישים "עמוק באדמה". אתה גודש לתוך יומך את כל יעדיך, בבוקר עמד השעון כנוע ותמים, כאומר עבדך הנאמן אני, לשירותך תמיד. ובצהריים, הוא הופך את עורו, לא רק שאיננו משרת את מטרותיך, אלא לפתע הפך הוא לבעל הבית, רודה ודוחק. ואתה, רק מתנצל וממציא תירוצים.

'השמים שמיים להשם' וכולנו בדרך כלל מסכימים עם זה. אבל על הארץ אנחנו אוהבים להיות, איך לומר? עצמאיים… טוב, לא בדיוק לבד, בהחלט כדאי שמלמעלה ילוו את המהלכים. אנחנו לא אוהבים להטריח, אז רק שיחתמו על המסמכים…

גם בראש העמוד העמוס ביותר בלוח השנה העברי, מופיעות ראשי התיבות בס"ד. הם משמשות פעמים רבות בתפקיד תמונת הרב התלויה בחנות הפלאפל של זה שהכל אצלו 'כשר' לגמרי. 'בעזרת השם', 'ברוך השם', ו'אם ירצה השם', מצויים בשמיים. שם למעלה, היכן שהעיניים המפלבלות מפנות מבט שעה שמשהו לא כל כך הצליח, וכלל לא היה באשמתנו. שם נמצאים כל ה'פשלות', שם קבורות התוכניות שנגנזו מנסיבות שלא תלויות בנו. זה המקום אותו אנו מכבדים, מרחוק.

אבל לפעמים, רק לפעמים, קורה שהשמיים נופלים לנו לתוך החיים, פתאום מתמלא הנוף בצבע כחול. אתה חש כמי שעומד על הראש, תלוי עם רגליים למעלה, כמו טייס שאיבד כיוון. קודקוד תקוע היטב באדמה, ועיניים משוטטות במרחב התכלת, מבקשות נקודת אחיזה. אתה מוכן אפילו לתפוס טרמפ על ענן דליל של קיץ, לבנות על משהו, אפילו על אשלייה.

זה מפחיד לא לשלוט במצב. נולדנו עם אגרוף קמוץ, חתמנו חוזה להשיג הכל, להיות בעניינים ולשלוט בכל מצב. החיים חתמו לנו אלף פעמים על התעודה הזו, ואלפיים פעמים קרעו אותה לנגד עינינו.

אז מה רוצים מאיתנו? דומה כאילו החיים מהתלים בנו. רגע אחד מניחים לנו להרגיש כמו גדולים, מנהלי עולם, וברגע הבא טופחת לנו המציאות בפנים, כאילו אומרת, מה שתעשה או לא תעשה, תישאר באותה נקודה, עד להודעה חדשה. אפילו התורה מדברת איתנו ככה, פעם מעודדת לעשות ולפעול, וברגע הבא אומרת 'הכל בסדר, אין צורך, יש מי שמנהל את הכל מלמעלה'.

אנחנו אולי לא תמיד כל כך בעניינים, אבל יש כאלו שכן. אלו האנשים החזקים שאף פעם אין במשרד שלהם קצר. מה שהוחלט מבוצע, אין חכמות. לפעמים נדמה לנו שהם אחראיים אפילו על סיבוב כדור הארץ במערכת השמש. תמיד מצלצל להם בכיס פלאפון, הפקס פולט בלי סוף חומר, ותמיד יש להם גם מה לומר. הפלא הגדול שעל מערכות מסוימות מאוד הם לא שולטים בכלל, אממ… כמו למשל מערכת העיכול, הנשימה ועוד כמה דברים צדדיים. רגע, נדמה לי שגם מחזור הדם, שרירי הלב, והמח, לא בדיוק בשליטה. לכאורה, צריך לברר…

זה נורא מעניין, שהאדם הכל יכול, שחוקר, מגלה, ועושה, יודע לנהל הכל, חוץ מהמערכת שמבטיחה את קיומו שלו. המערכת הזו מצויה איכשהו מחוץ למצודתו הפרוסה. הוא יודע עליה כמעט הכל. תיעד אותה, נבר בקרביה, כתב אודותיה ים של ספרים, מאמרים ומחקרים – ונשאר לגמרי בחוץ.

ובכן, זוהי ללא ספק תעלומה, ומי שאמר והיה העולם מעוניין שנחיה בתוכה, ככה בלי פתרון. אז מה.

מה שבטוח ששתי הדמויות משמשות בנו לסירוגין. פעם הדמות הפעילה והיוצרת, ופעם בובת הסמרטוטים חדלת האישים. הדמות הפעילה והמסוגלת, שואבת את קיומה מהציווי 'ששת ימים תעשה מלאכתך' אל תהיה כלומניק בטלן, תעבוד, תעשה, תיצור – זהו רצון הבורא.

הדמות החדלה נגזרת מתוך ההמשך 'וביום השביעי שבת לה". שמעת? 'לא תעשה כל מלאכה'.

המלאכה היא עבודת הבורא. כל מלאכה. אין דבר בעולם שלא שייך לאיזושהי מחלקה, זו יכולה להיות כל אחת מל"ט מלאכות. אולם, השלמות באה דווקא מהמנוחה. אז, כשמחזירים את הכל בחזרה למקום ממנו באו כל הכוחות, נשלמת גם המלאכה.

הצדיק, כמו השבת, גם הוא כל מציאותו רק ביטול. צדיקים מופלגים השיבו את כל כוחותיהם לבעל הכוחות. רבינו מדבר על כך בהמון מקומות, באחת מהתורות הוא מדבר על 'הלוואה'. את הכוחות, הכישורים, והיכולות אנו בסך הכל לווים מ'המלווה הגדול'. עם השנים מצטברים הררי אגרות חוב שכאלו. אנו הקטנטנים לא נוכל לעולם להשיב את החוב. אבל יש מישהו שכן מסוגל, וכשמתקשרים אליו, ועובדים איתו יחד, הוא כבר ידאג להחזיר הלוואות.

הצדיק בא הנה לעולם עבורנו, את שלו הוא כבר השיב. מה שמעניין אותו הוא, מה יהיה איתנו. לא הרבה הוא דורש, רק 'תנו לי את ליבכם'.