הרימותי ידי אל ה'
כ״ט בסיון תשע״ט
כשלומדים את עצותיו היקרות והמתוקות של רבינו, מתעורר קודם כל הרצון. יש כבר חשק. ואת החשק הזה יש להכניס בתפילה, לעשות אותו לדיבורי תפילה, לעשות ממנו התבודדות, ורק על ידי תפילה נוכל לקיים את כל אותן עצות נפלאות שהנחיל לנו רבינו; רק על ידי התבודדות נוכל להגשים את שאיפותינו וכיסופינו לבורא עולם.
הרימותי ידי אל ה' – בתפילה
יהודי חפץ לקיים את עצת רביה"ק ולקום בחצות. רצונות טובים יש לו, אולם למעשה הוא נרדם. קשה לו לקום, אין לו כח. לפעמים המניעות באות דווקא מבחוץ, מהבית, מהישיבה. בדרך כלל נוטה האדם להשכיח מליבו משהו שלא נראה באופק כאפשרי: בשביל מה לי לחשוב על זה וסתם להצטער?
רבינו מלמד אותנו להסתכל אחרת. אם אינך מסוגל לקום, לפחות חשוב על כך, לפחות תרצה, תתגעגע, תכסוף לכך. אם לא תדע שיש כזו עצה איך תתגעגע אחריה ואיך תכסוף לקיימה? ואם לא תתגעגע ותכסוף לקיימה גם כשאינך יכול – איך תוכל לקיימה כשתוכל?
רבינו לימד אותנו על מעלת הרצון. הוא גילה לנו שיש עצה: להתגעגע, לרצות. הכיסופים הם עצה בפני עצמם. כך אמרה גם בת המלך לשני למלכות (סיפו"מ א): 'תבחר לך מקום ותשב שם ותתגעגע'. אם אינך מסוגל להוציא אותי עדיין, פשוט שב ותתגעגע, תרצה ותכסוף להוציא אותי!
והעצה הזו נאמרת לכל אדם, בכל מצב ובכל מקום: תרצה, תרצה – ותרצה שוב!
ידוע אצל אנשי שלומינו שליקוטי מוהר"ן ושאר ספרי רבינו נועדו בכדי שנתבודד עליהם. רבינו מבקש לעורר אותנו לעבודת ה', אולם אנו איננו יודעים כיצד עובדים את ה'. בדיוק לשם כך נועדו ספרי רבינו, להורות לנו דרך ישרה לילך בה בעבודת ה', אולם את כל החיבורים, ואת כל העצות מחזיקה בעצם עצה אחת: התפילה וההתבודדות. וכן אמר רבינו "גאר מיין זאך איז תפילה" – כל ענייני הוא תפילה!
כשלומדים בספרים הקדושים ונתקלים בעצות היקרות והמתוקות של רבינו, מתעורר קודם כל הרצון. יש כבר חשק. ואת החשק הזה יש להכניס בתפילה, לעשות אותו לדיבורי תפילה, לעשות ממנו התבודדות, ורק על ידי תפילה נוכל לקיים את כל אותן עצות נפלאות שהנחיל לנו רבינו; רק על ידי התבודדות נוכל להגשים את שאיפותינו וכיסופינו לבורא עולם.
ברוח זו מפרש מוהרנ"ת את הפסוק "על דבר אשר לא צעקה" (הנאמר בנערה המאורסה), וזו היא תמצית דבריו הקדושים: ידוע, אומר רבי נתן, שעיקר הגאלה תבוא בזכות אותם שקמים בחצות הלילה לשפוך ליבם כמים נוכח פני ה'. יבוא אדם לפני בית דין של מעלה וישאלו אותו: ידעת מרבינו ז"ל? האמנת בכוחו? מדוע אם כן לא קמת בחצות הלילה?
והוא ישיב: וכי יכולתי בכלל לחשוב על כך? והלא הייתי מטופל בבית וטרוד בצרכי הפרנסה, ובבריאות וכו' וכו'.
ומשכך, ישאלוהו: וכי התפללת על כך? אם ידעת על מעלת חשיבות קימת חצות, ורק המציאות היא זו שמנעה ממך לקום, מדוע לא התפללת שתזכה לכך? מי הפריע לך לפחות לרצות, להשתוקק?
אכן, רק כשנגיע לעולם העליון נראה שאם לא היינו עוזבים את הרצון, אם לא היינו עוזבים את הכיסופים וההשתוקקות לטוב, וודאי היינו זוכים לפעול, וודאי היינו זוכים להוציא לפועל את כל רצונותינו הטובים, ולפחות היינו יוצאים ידי חובת הרצון וההשתוקקות.
זוהי בדיוק התביעה של "על דבר אשר לא צעקה", אמנם היו לך מניעות; אמנם היה לך יצר הרע, אבל מדוע לא צעקת לפחות, מדוע לא מחית בעצמך בקול גדול? מי שמוחה וצועק אין עליו תביעה, כפי שאומר הפסוק.
מה נפלא לעסוק כבר עכשיו בתפילה, להיות מקושרים, לפחות ברצון, בהשתוקקות ובתפילה לעצותיו הנפלאות של רבינו…
זוהי, אם כן, העצה העיקרית שלנו: תפילה. התפילה מקיפה הכל, את כל מציאות האדם, את הכל ניתן להמשיך ולהכניס לתוך התפילה.
באופן זה חיו כל אנשי שלומינו, כך הנחיל לנו רבינו הקדוש וכך חיו כל תלמידיו הקדושים.
(עלה לתרופה)
