"אוי, הרחמנות עצומה ונוראה כל כך, העניות שם בבית משוועת, אין שם לחם לאכול, המחלות והיסורים של בני הבית איומים כל כך, אי אפשר לסבול את מצוקתם המזוויעה".

* * *

טבעם של ישראל לרחם על השרוי בצרה ובצוקה, ואכן כך נאה, זהו הרי מסימני ההיכר של איש הישראלי (ראה יבמות עט.) הדבקים באלוקיהם ומתדמים לו, כפי שנצטוינו "מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון" (ירושלמי פאה ג.), ואין כאומה זו המרבה צדקה חסד ורחמים לכל מך ולכל נצרך, אשרי להם.

ואדרבה, דוקא משום כך, ראוי שנתעורר לרחם ביתר שאת, כי 'אין מזרזין אלא למזורזין'. אם בהעדר פת לחם ראוי לרחם, ובחוסר לבוש וכסות חובה לחוס, על אף שסוף סוף אין המחסור וההעדר כי אם בחיי שעה, כמה וכמה עלינו להתעורר לרחם ולחוס ולהרגיש בצער הזולת בשעה שהוא סובל את צרת הצרות שנפשו נזופה ורחוקה מאביה שבשמים, אשר הצער והמחסור הוא צער עולם והצרה והיסורים עדי עד חלילה, ואין כל דמיון כלל בין צרה צרורה שכזו לצרה הגרועה ביותר בגשמיות.

וכך מלמדנו רבינו הקדוש: "עיקר הרחמנות הוא, כשישראל עם קדוש נופלים ח"ו בעוונות ר"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות ח"ו, וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ז).

ורבי נתן זועק בתפילתו (ח"ב ח'): "אין צרה בעולם כצרת הנפש הנזופה הרחוקה מאביה שבשמים, אשר עוצם הצרה הזאת אי אפשר להעריך ולבאר ולספר לא בפה ולא בכתב ולא במחשבה ולא ברמיזה, כי צרת הנפש עולה על כל הצרות והיסורים שבעולם".

רחמן אמיתי צריך אם כן להתעורר ולזעוק ולהרעיש עולם ומלואו כאשר הוא יודע בחברו וידידו שנופל בעוונות ח"ו, פי כמה יותר ויותר מאשר כשנודע לו שהלה צם זה כמה ימים מחוסר מזון או כאשר הוא מתייסר קשות ביסורי הגוף, כי על כן צרת הנפש היא צרה עמוקה ועצומה יותר לאין ערוך ולאין שיעור.

* * *

ההצלה והרפואה לכל תחלואי הנפש הוא הדעת דקדושה, כאשר האדם זוכה לתיקון הדעת ויודע בידיעה ברורה כי ה' הוא האלוקים השליט בכל, כי אז סרה ממנו רוח השטות שהיא הגורמת לכל העוונות וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ג.) "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", ועל כך מסרו נפשם צדיקי הדורות, להנחיל ולהאיר את הדעת והאמונה הקדושה הזאת בלבות בני אדם, מרוב עוצם רחמנותם המופלגת ומסירות נפשם עבור כל אחד מישראל.

הם ידעו היטב שמי שנכנסה בו רוח שטות ואין בו את הדעת המכריחה את היראה מפני אדון כל  "אינו מן הישוב ואינו מכונה בשם אדם כלל, כי עיקר האדם הוא הדעת רק הוא בחינת חיה בדמות אדם" (לקו"מ שם). נתאר לעצמנו את הטרגדיה הנוראה כאשר ידיד ומכר הפך ח"ו לפתע לחסר דעה הרועה עם חיות יער, מה נוראה ואיומה היא המכה ומה עמוק הוא השבר לכל סובביו. וכך הביטו וחסו צדיקי אמת על מי שלא עלינו נחסר מדעתו מלהכיר באמיתת האמונה והדעת דקדושה, ועל כן מסרו נפשם להנחלת דעת זה "כי מהיכן באים לעוונות ח"ו רק על ידי שאין לו דעת, וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת".

וברוב רחמנותם וטובם, אין מסתפקים הצדיקים במה שפועלים זאת בחייהם, אלא משתדלים להשאיר אחריהם ברכה בנים ותלמידים בני דעה שיידעו את ה'. הם לא רוצים להיות רק למעלה וליהנות מזיו השכינה אלא רוצים להמשיך ולהיטיב ולהשפיע רחמנות בעולם ע"י ידיעת הדעת האמיתי המציל מתכלית הרע (ראה לקו"מ שם).

כאשר אב עומד לעזוב את העולם, הוא מבקש להנחיל לבניו את הטוב שזיכהו ה' בעולם הזה ולהוריש להם את ברכת ידיו, נכסיו וקניניו ורכושו אשר רכש בחיים חיותו. אבל הצדיק הרחמן מבקש להנחיל להם את הברכה האמיתית ואת ההצלה וההצלחה הנצחית והמופלאה לדעת את ה'. רק זוהי רחמנות אמיתית; לדאוג לכך שהבנים אכן יידעו את ה', ושאמונתם ויראתם תהא איתנה ומבוססת כראוי. רק זה הוא האב המסור באמת לטובת בניו.

רבי נתן מבאר את הנלמד בפרשתנו על יעקב בחיר האבות שברך את בניו קודם הסתלקותו לחיי עולם, וכל כוונת הברכות היתה להשפיע את הדעת הקדוש הזה, שמלבד היותו עצם הברכה והטובה, הוא גם הגורם לכל הברכות והשפע הגשמי גם כן.

וכה הם דבריו הנפלאים: "כל הברכות שברך יעקב את בניו, הכל היה בחינת המשכת הדעת הקדוש להכיר ולידע את הבורא יתברך שמו. ועל כן קיבץ את בניו קודם מותו כדי לצוות להם להמשיך ולהאיר בהם הדעת הקדוש הזה, להודיעם כי ה' הוא האלקים והאמונה הקדושה, שזה עיקר כלל הברכות שבעולם. כי כל הטובות והברכות וכל ההשפעות שבעולם בגשמיות ורוחניות כולם נמשכים מהדעת" (ליקוטי הלכות, שותפים בקרקע ה, ז). ומעשי אבות צריכים להיות סימן עבורנו, לדאוג תמיד להנחיל את הדעת האמיתי לבנינו ולתלמידנו כי זה עיקר הברכה.

* * *

השבוע מתחילים ימי השובבי"ם הקדושים, ימי תיקון הדעת שהוא תיקון פגמי הקדושה. הבה נעורר בקרבנו רחמנות אמיתית, לעורר לבבות בנינו וחברנו ליראה את השם, נדבר עמם מהאמונה הפשוטה ומחובת האדם בעולמו, כי רחמנות זו היא מעיקרי תיקון הקדושה, וכפי שרבינו הקדוש גילה לנו: "לדבר עם חברו במוסר ויראת שמים ולעוררו לתשובה הוא תיקון פגמי הקדושה" (ליקוטי עצות, ברית ט). "כי בודאי הוא תיקון לפגם הקדושה כשמתגבר ומשתדל לדבר על לב בני אדם להחזירם לה' יתברך" (ליקוטי הלכות, חובל בחברו ג, כא).

הבה נרחם על זולתנו גם ברחמנות העצומה והנצחית, לרחם על הנפש שלא תאבד, וכבר הובטחנו (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים".