"וצריך לראות למלאת את הידיים, שהיא האמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות של כל מנהיגי הדור… ואי אפשר לבוא לאלו הרועים… אלא על ידי עזות… ולבוא לעזות… על ידי בחינת 'נעשה ונשמע'… 'בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד'… בחינת 'ושמחת עולם על ראשם'… 'נעשה' הוא בחינת נגלות, היינו המצוות שאפשר לכל אחד לקיים לפי מדרגתו, ו'נשמע' היא בחינת נסתרות, מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, כב)

לישראל יש שבעה רועים, "שהם כלליות של כל מנהיגי הדור", ותפקידם לשמור על צאן הקדשים, נשמות ישראל, ולהאיר בהם הארת האמונה הקדושה. "ועל שם זה נקראים רועים, על שם 'ורעה אמונה', וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור".

אך אנו אין די לנו בזה; עלינו לחפש את הרועה השמיני! את הרועה שלא רק ירעה את צאן הקדשים במרעה האמונה הקיימת, אלא יחדש אותנו בהתחדשות נפלאה שלא היתה מעולם. הלא הוא מלך המשיח, אשר עליו נאמר: "ורועה אחד יהיה לכולם" (יחזקאל לז, כד) ואשר ילמד אותנו תורה חדשה – "אורייתא דעתיקא סתימאה".

* * *

ההבדל העיקרי בין שבעת הרועים לרועה השמיני, הוא בכך ששבעת הרועים מאירים בעיקר את הארת ה"נעשה", ואילו הרועה השמיני מגלה ומאיר את הארת ה"נשמע".

ביאור הדברים:

כשקיבלנו את התורה, אמרנו באהבה "נעשה ונשמע", כי אכן בתורה ישנם שני חלקים: חלק ה'נעשה', שהוא חלק העשיה והקיום; וחלק ה'נשמע', שהוא חלק הרצון וההשתוקקות לשמוע את אשר טרם שמענו. הוא מלמד להתבודד לפני ה', להשתוקק אליו, ולהטות אוזן לשמוע גם מה שלא מוגדר בעשיה…

ואז, כשהארת ה'נשמע' מאירה בכל עוזה, מתגלית לנו תורה חדשה! כי כשבלב היהודי בוערת אש הכיסופים, והוא מטה בכל עת את אזני לבו לשמוע את אשר ה' דובר אליו – הוא מקבל גם 'נעשה' חדש, תורה חדשה, וזוכה לעשיות חדשות אשר לא זכה לעשותן עד הנה.

* * *

גם כל שבעת הרועים, אשר עיקר עיסוקם להאיר את ה'נעשה' – גם הם, מעבירים במידת-מה את אורו של הרועה השמיני, הארת ה'נשמע'. כי הלא בלעדיו אין כלום; 'נעשה' ללא 'נשמע', עשיה ללא השתוקקות, כמוה כגוף בלא נשמה.

ואולם, עבודתו של הרועה השמיני היא, להאיר בלב האדם, הארה נפלאה כזאת, עד שגם אם לא זכה לעמוד כראוי ב'נעשה' – אף על פי כן לא יעזוב את ה'נשמע', וימשיך לכסוף ולהשתוקק לה' יתברך.

"כי כתר ה'נעשה' איבדנו בעונותינו, כי אין אנו יכולין לקיים שום מצוה בשלמות… אבל כתר ה'נשמע', שהוא בחינת תפילה, שעיקרה בחינת רצון וביטול, זה אי אפשר ליקח מישראל בשום אופן. כי איך שהוא, אף על פי כן רצוננו וכספנו חזק ותקיף מאד מאד לשוב לה' יתברך בכל עת, וכמו שכתוב 'מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ', וכמו שכתוב 'כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה', שכל זה נאמר על רשפי שלהבת תבערת הלב לה' יתברך בעמקות פנימיות רצונו, שאפילו הקטן שבקטנים במדרגה התחתונה מאד, בוער לבו לה' יתברך עד אין סוף… כי גם במדרגה התחתונה מאד יכולין לכסוף עד אין סוף, אחר שכבר גילו לנו הצדיקי אמת השגות כאלה שיש תפילת ה' שהוא בחינת סתרי נסתרות, בחינת חסד וצדקה הנעלם ונסתר מאד" (ליקוטי הלכות, מתנה ה, י).