מעשה אצל הציון של הרה״ק רבינו נחמן מברסלב זצ״ל

הסיפור הבא מופיע בספר "זכרון חיים", פרקי זכרון מפיו של הרה"ק האדמו"ר רבי חיים זנוויל מריבניץ זצ"ל, שרשם הר"ר יעקב חיים רוטנר.

הטקסט מתפרסם כמות שהוא, בשינוי לשון מינוריים, תוספת כותרות משנה ובתוספת הערות להבנת הסיפור והרקע בסוגריים מרובעים והערות שוליים:

בשנת תשי״ח לפ״ק זכיתי להיות בפעם הראשונה בחיי בעיר אומן ולהשתטח על קברו של רבינו נחמן מברסלב זי״ע, שם פגשתי בכמה יהודים זקנים באים בימים, חסידים ואנשי מעשה ויחד התפללנו והשתטחנו על הציון הק׳, אחר שיצאנו משם סיפרו לי המעשה דלהלן.

הקומוניסטים לא מצליחים להפסיק את העליה לאומן

כידוע אשר בכל השנים לפני המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] נסעו להשתטח על ציונו הק׳ של רבינו מברסלב זי״ע, וכמו כן גם מיד אחרי שנסתיימה מלחמת העולם השני (תרצ״ט – תש״ד), וגם בשנים שלאחר מכן, כאשר רוסיה עמדה תחת שלטונו של העריץ הידוע סטאלין ימ״ש, עשו היהודים שברוסיה כל מיני השתדלויות להגיע להשתטח על ציונו הק׳ של רבינו [רבי נחמן] מברסלב זי״ע, וכמה שניסו מלכות הרשעה של רוסיה למנוע את הגעת היהודים לציון הקדוש לא עלה הדבר בידם, ולא יכלו לתת עצה בנפשם איך ומה לעשות [כדי] להפסיק [את] הדבר הזה.

עיריית אומן מוכרת את השטח

וכך נמשך הדבר כמה וכמה שנים, עד אשר נתיישבו [הקומוניסטים] והחליטו[1] שיחלקו את כל הבית החיים היהודי לשטחים שטחים קטנים ויתנו שטח לכל אחד שרוצה לבנות לו שם בית לגור בו, וכך חשבו לחלק את כל שטח בית החיים וכעבור זמן מה כאשר כבר יהיו בנויים שם הרבה בתים ישתכח הדבר מליבות בני ישראל ולא יבואו עוד להשתטח על הציון המצוינת.

השטח מגיע לידי יהודי

אנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שיש מנהיג לבירה, ומסבב כל הסיבות סיבב כן אשר תוך כדי החלוקה נפל השטח שבו הציון הק׳ לידיו של יהודי אשר ידע במדויק היכן מקום הציון[2], ואכן היהודי הזה התחיל מיד במלאכת הבניה וחפר מקום לעשות היסוד של הבית (פאנדאמענט) עד סמוך לציון המצויינת ובנה קיר ובו חלון אשר מחוצה לה נמצא הציון[3], וחשב לעשות כן בכדי שהציון ישאר בחצר ביתו אשר שם יזרע כל מיני ירקות וכך ישמר המקום הקדוש.

מחייבים את היהודי למכור את השטח

אולם בעוונותינו הרבים המוסרים העבירו מסירה [-הלשינו] על היהודי הזה והעלילו על הפלאן [-תכנית] שלו שרוצה לעשות, עד אשר יצא צו המחייב את היהודי שימכור מיד את השטח לגוי, (ואחד הזקנים הראה לי את הדעקאראט [-הצוו] שיצא הצו מבית המשפט אשר מכריח את היהודי שנפל בחלקו המקום הזה, שאסור לו לגמור מלאכת הבניה שהתחיל בה, והוא מחוייב למכור זאת לגוי דייקא) וגוי שבא מאוקראינה הוא קנה [את] חלקת השדה הזו.

הגוי שקנה את השטח מסרב שיהודים יכנסו להתפלל

הגוי בנה את הבית לפי הפלאן שהיהודי הכין, כך שהציון נשאר בחצר הבית, והגוי דר שם וחי לו בשלום ובשלוה באין מפריע, והיהודים התחילו שוב לפקוד את הציון הקדוש ולהשתטח עליו עד שנודע הדבר לשלטונות אשר נתנו פקודה חמורה לערל הדר בשם, שלא יתן בשום אופן לאף יהודי לפקוד את הציון, ואף על פי שלא השגיחו ביד תקיפה על הגוי הדר שם, אם הוא מקיים הפסק או לא, ואילו היה חפץ היה יכול להעלים עין מאלו הבאים להשתטח, והיה יכול לסדר שיכנסו אחד אחד או בלילות, אולם כמו שהגוי האוקראיני הזה הרי גם היה שונא ישראל מובהק כאבותיו וכמו כל שאר בני עמו, לכן שמר מאוד לבל יהין איש להגיע לחצר ביתו למקום הציון הק'.

– ומיד נענש…

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל – ויהי בחצי הלילה, ועל הדלת הנמצאת בתוך הבית, חדר בתוך חדר, נשמעו דפיקות כדרך אשר אחד דופק על הדלת, הערל קם ממשכבו ומדליק האור והדפיקות נפסקות. וכן היה בכל לילה ולילה: במשך כל הלילה נשמעו הדפיקות על הדלת וכאשר הדליקו האור ויחדלו הקולות. כך זה נמשך זמן מה, עד אשר זה הגוי שדר שם הלך אל ראשי העיר שיושבים בבית העיר וסיפר להם את כל מה שסובל זה זמן טובא ואינו יכול לשית עצות בנפשו, אולם הם שחקו ממנו ואמרו לו חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית [-חלום טוב ראית], אולם כאשר בא יום יום והתלונן על משברו שאינו יכול לסבול יותר, החליטו אנשי העיר ושלחו לביתו שני אנשים שילינו בלילה בבית שלו, ובבוקר ותפעם רוחם וסיפרו לראשי העיר אשר אמת בפי האיש בעל הדירה, ואי אפשר לדור שם, והערל שהיה דר שם סבל כן בערך שנה תמימה, עד אשר כלתה אליו הרעה ולא יכול עוד לסבול, ועזב הדירה בחרפה ובבושה, ומכרו לערל אחר שקנה זאת ממנו במחיר נמוך.

הבית נמכר לאחר, שמאפשר כניסה לחצר

וזה הערל שקנה אמר שהוא לא מפחד לקנות הדירה, כי אצלו לא ידפקו על הדלת כי הוא יתן רשות ליכנס לכל מי שרוצה להשתטח על הציון המצויינת.

המעשה הזו שמעתי מכמה אנשים זקנים ששהו בעיר אומן, וכן שמעתי מאחד שדר בעיר אומן ששאלתי אותו אם יודע מהמעשה של הדפיקות בדלת, ענה ואמר לי לא רק זה אני יודע אלא אראה לך גם את הצו של המלוכה [-המדינה], והוא הראה לי את צו-המלוכה שמונעת את המשך הבניה מהיהודי ושצריך למכור המקום מיד ודייקא לגוי, וכן מצאתי את הערל האוקראיני שהיה דר שם וסיפר את כל מעשה הדפיקות בדלת לערך שנה שלימה.

המעשה הנורא הזה רשמתי לעצמי עוד בשנת תשי״ח אולם כמו שבאותו זמן לא היו יכולים לצאת ולבוא לאומן כמו היום, ממילא לא ידוע ומפורסם הדבר-והמעשה נורא הזה[4].

הערת העורכים:

הסיפור בכללותו, הוא סיפור ידוע כיום בין אנ"ש, אולם בצורה שונה מעט. הפרטים השונים – כפי שמפורט במאמר "קורות הציון" באתר – הם אלה (חלקם צוינו בהערות בגוף המאמר): השטח לא עלה בגורלו של היהודי במקרה, אלא הוגשה במכוון. כדי שהקומוניסטים – שעבורם אומן הייתה מקום בעייתי בשל קברו של רבינו דשם, ושעל פעילות חסידי ברסלב בה הם שמו עין עוד מלפני המלחמה, משנות פעילותה של ה"יבסקציה" באומן – לא יחשדו במאומה, הוגשה הבקשה על שמו של גר צדק בשם ר' מיכל, שברישומי התושבים היה רשום כאינו-יהודי. הבקשה הוגשה ע"י הרה"ח ר' זאוויל (זנוויל) ליובארסקי, שלא היה תושב אומן וממילא לא יכול היה להגיש בקשה על שם עצמו.

הבניה החלה, ור' זנוויל נסע ללמברג, אולם כאשר חזר לאומן, התברר לו שהגר צדק – מפחד שהקג"ב יגלה שבחצרו טמון רבי נחמן ושהוא מקיים קשרים עם חסידי ברסלב – מכר את השטח לגוי מקומי.

הגוי אכן היה אנטישמי שונא ישראל, שסירב לתת ליהודים שביקשו להתפלל בציון להכנס לחצרו.

אולם, לאחר שאת ביתו פקדו מחלות משונות (ולאחר סיפור הדפיקות בדלת) יצאה השמועה שהבית מכושף, והוא מכר את הבית לגוי אחר, שגר שם עד שחסידי ברסלב קנו ממנו את הבית לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי. הוא כבר הרשה לחסידי ברסלב להכנס לחצרו ולהתפלל בציון.

את הסיפור בהרחבה, כפי שכתבו הרה"ח ר' מיכל דורפמן, ששמע את הסיפור מכלי ראשון: הרה"ח ר' זנוויל ליוברסקי עצמו – תוכלו לקרוא במאמר הזה.

הערות:

[1] בשנת תש"ו או תש"ז – 1946 או 1947. במקורותינו לא מצוין שהסיבה לחלוקת השטח היתה ע"מ להשמיד זכר לבית הקברות.

[2] אצלינו מקובל לא כך, אלא שבכוונה קנו את השטח שבו הציון, כפי שמסופר בהערת העורכים בסוף המאמר.

[3] הוילה נבנתה כך, שהציון נמצא צמוד לקיר החיצוני שלה, מחוץ לחלון השני של הבית.

[4] עיין במאמר "איך יודעים את מקומו המדויק של הציון", על עדותו הישירה של הרה"ח ר' מיכל דורפמן זצ"ל, שמספר את הסיפור בצורה כך שונה, וכך היא המסורת המקובלת אצלינו מפי אנ"ש שהיו באומן בשעת מעשה, ומפי אנ"ש שהיו נוסעים לאומן בקביעות, כפי שמפורט בהערה בסיום הסיפור.