מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו … והגיע זמן לדתה של המלכה, וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לדתה באותו העת. והלכה המילדת והחליפה הולדות … וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנמוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד… [ולאחר שנאלץ בן המלך האמיתי לברוח,] לקח את עצמו אל השתיה, ורצה לבלות בזה את ימיו … ונסע על היריד … ופגע בו סוחר אחד, ואמר לו: רצונך להשתכר באיזה עבדות? השיב לו הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות, תשכיר עצמך אצלי? והוא לא היה לו פנאי לישב את עצמו בזה, מחמת החלום הנ"ל. וענה ואמר תכף הן! … והוא היה מתפחד מאד מאד מן הסוחר, מחמת שראהו באכזריות גדול כנגדו, והיה מתירא פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תכף … אחר כך היו הולכים אצל יער עב מאד, והלכו ותעו שתי בהמות מהבהמות של זה הבן … והוא היה הולך ורודף אחרי הבהמות, והם בורחים … ונתישב: בין כך ובין כך אמות. כי אם אשוב בלי הבהמות אמות על ידי הסוחר … וכן היה הולך אחריהם והם בורחים, הולך אחריהם והם בורחים … ושוב נעשה לילה … בתוך כך פגע באדם אחד … [ש]אמר לו: מה אתה עושה כאן? השיב לו שהוא רודף אחר הבהמות כנ"ל. אמר לו האדם הנ"ל: חדל לך לרדף אחרי העוונות! כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. די לך. "

ישראל, בני מלכים, בניו האהובים של בורא עולם, נחשבים בעולם השקר לבני שפחה. האדם היהודי, למרות נשמתו הגבוהה שנלקחה הישר מתחת לכסא הכבוד, אף הוא טועה בטעות זו, וחושב כי כשאר בני העולם – אף הוא, וכי עליו לעשות את אותם "מעשי עבדות" ככל הגוים, לרדוף אחר הבלי העולם הזה, ולרדוף ולרדוף… ולא זו בלבד, אלא הוא אף שרוי בפחד, מתוך מחשבה שאם לא ירדוף אחר הממון ושאר התאוות כהמון העם ימות כביכול; כמדומה הוא איזה סוחר אכזרי עומד על גבו, מושל בו ומאלצו לרדוף אחר הבהמות…

* * *

מעשה זה שסיפר רבינו, המכונה "מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו, (סיפורי מעשיות מעשה יא), רומז וודאי על עניינים גבוהים ועל סודות עליונים מאוד, אולם יש בו בחלקו הזה של הסיפור, בו מתאר רבינו את המרדף שמנהל בן המלך האמיתי אחרי הבהמות, יש בו בתיאור זה כדי לתת לנו דוגמה מוחשית יוצאת מן הכלל על מצבנו אנו, על מצבו של היהודי, המכונה בפי רבינו "איש הישראלי", שעדיו לגדולות, למלכות ממש, והוא "איש רך", אצילי ובעל מידות מלכותיות מטבע נשמתו חדבקה במקור מחצבתה, ובכל זאת הוא עוסק בהבלי העולם הזה ורודף אחריהם להשיגם אף כי אינו משיגם כלל ועיקר.

הדגש ששם רבינו במעשה על הפחד שרוחש בן המלך מפני הסוחר, עד כי "היה נדמה לו מחמת פחד שהיה לו מן הסוחר שימית אותו כשישוב בלי הבהמות", ובעיקר הסוף, כאשר מתברר כי הבהמות לא היו אלא דמיון מוחלט, באים להמחיש לנו את הנעשה עמנו אנו, בני מלכים, ברדיפתנו אחר ההבל והתוהו.

פעמים רבות היה רבינו משוחח עם אנשיו על אפסות העולם הזה, וממחיש להם במשלים עזי הבעה את האשליה שבו ועד כמה חסרת תכלית היא הרדיפה שרודפים בני האדם אחר תאוות העולם שאינן אלא הבל ורעות רוח. פעם, כאשר שוחח על כך, המשיל להם משל על כך: "היצר הרע", אמר להם, "דומה כמו מי שהולך בין בני אדם וידו סגורה, ואין איש יודע מה בתוכה, והוא מרמה בני אדם ושואל כל אחד מהם "מה אני אוחז?" ולכל אחד נדמה  כאילו הוא מחזיק בידו את הדבר אותו הוא רוצה, ולכן כולם רצים אחריו, משום שכל אחד חושב שהיצר מחזיק בידו את הדבר אותו הוא כל כך מנסה להשיג, אולם אז הוא פותח את ידו, ומתברר שאין בה כלום…"

אכן, זה בדיוק מצבנו. רודפים אחר כלום.

במחשבה ראשונה, קשה להבין את זה. "כלום? רווח כספי גדול הוא כלום? תאוות אחרות הן כלום?"

אולם משנעמיק לחשוב, וננסה לעיין במאמר חז"ל "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", נבין שאכן כך הוא. כל אדם, כאשר הוא מתאווה למשהו, הוא מתאווה לו בעיקר כל עוד הוא לא השיג אותו. ברגע שבו הוא כבר השיג את הדבר אליו התאווה, הוא בדרך כלל מתרגל, ואז הוא מתאווה למשהו אחר, או למשהו גדול יותר.

כך הדבר בענייני כספים: כאשר אדם שהתאווה להיות מליונר מצליח להיות מליונר, הוא אינו מסתפק בכך לעולם. כעת הוא מציב לו מטרה חדשה, להיות מולטי מליונר, וכן הלאה. והדבר נכון גם לגבי תאוות אחרות, שליטה, עמדות כח, ושאר התאוות.

ממילא, מתברר כי אכן, אי אפשר "להשיג" תאווה, משום שהתוצאה היחידה תהיה תאווה חדשה, גדולה יותר, רחוקה יותר, וקשה להשגה עוד יותר.

אולם בפועל אין האדם שם ליבו לכך. בדרך כלל הוא ממשיך ברדיפתו אחר מאווייו הגשמיים, אחרי תאוותיו, אחרי ה"בהמות" הדמיוניות, אחרי העוונות…

"לפעמים", כותב רבי נתן בליקוטי עצות, "האדם רודף מאוד אחר פרנסתו או אחר שאר דברים שנדמה לו שהוא מוכרח מאוד לרדוף אחריהם, והוא רודף אחריהם כל ימיו ואינו יכול להשיג אותם, ומחמת זה הוא מלא כעס ומכאובים תמיד. ובאמת, אם היה משים אל ליבו, היה רואה בעצמו שהוא רודף רק אחרי העוונות שלו, כי העוונות שלו הם מתעים אותו ומוליכים אותו מענין לענין ומסיבה לסיבה, עד שהוא רודף אחרי ההבל ממש כל ימיו ולא יתנהו השב רוחו. ובאמת, אולי כבר קיבל ענשו על העוונות שלו די והותר, וכבר הגיע זמן תיקונו ומנוחתו?" – – –

אפשר לסכם את כל מאמרינו בשיחתו הנפלאה והממצה של רבי נתן, שפעם, בסיומה של שיחה ארוכה על תכלית האדם בעולמו (בבית החסיד ר' יוס'ל בעיירה הייסין), אמר: העולם הזה הוא 'לא' ואי אפשר להשיגו; תורה ועבודת ה' הם 'כן' ואפשר להשיגם. ["די וועלט איז נישט און מען קען זי נישט באקומען; תורה ועבודה איז יא או מען קען דאס יא באקומען"]…