ניגון זה נפלא, הלא כן? אם ראית אדם מפזם לעצמו ניגון, אות מובהק שהשמחה שרויה בליבו. שירים, ניגונים, שמחה – הדברים הללו הולכים יד ביד. לניגון יש כוח שמימי – הוא מסוגל לאסוף את הנפש ולשאת אותה כלפי מעלה, על כנפי התווים, ברוח הצלילים.

לנגן זה פלאי פלאות. אבל איך יוצרים את הניגון עצמו?

השירה שרויה במקום שמחה אך מקום גידולה אינו שם. להיפך, ניגונים צומחים הרחק מהמקום בו הם משמחים ומרקידים. שירים מולחנים מתוך קושי. השורש של הניגון הוא "מסיטרא דליוואי" – מצידו של הלוי, צד הגבורה. שם מתחברים התווים, מהכבשן הזה יוצאים הניגונים.

ואם יש את נפשך לדעת איך לרומם את חייך בניגון פנימי, התבונן נא איך ומהיכן הופיע הניגון העתיק בתבל, 'אז ישיר' – השיר שהושר בימי קדם ויושר לעתיד לבוא.

* * *

בפרשת בשלח אנו מוצאים הנהגה מעוררת פליאה: עד עתה לוותה יציאת מצרים בניסים ונפלאות; יצאנו מבית עבדים חרף כל היגיון טבעי; הכל היה אפוף פלאות ונפלאות. לכאורה מתבקש היה למצוא גם בהמשך דרך סלולה, מסע של ניסים מעל מגבלות הטבע ומעבר לכל איום גשמי. אך לא, לפתע מתעורר פרעה בראש רכבו ופרשיו ורודף אחרי ישראל. המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב: מאחור רודפים מצרים, מלפנים סוער הים; עם ישראל שרוי בפחד שאין דוגמתו – ההיפך המוחלט של מופתי ליל השימורים. מה זאת?

אך הנה פלא. דווקא מכאן, מתוך הפחד והבהלה, יורד ברוח נבואה שיר נפלא. שירת הים מולחנת ומושרת בבת אחת מריבי ריבואות נפשות ישראל היוצאים מהים, שירה חדשה בוקעת מתוך תוקף הגבורה.

כי אכן, יציאת מצרים לימדתנו שאין טבע בעולם, שהשם יתברך ברצותו, מקמט את כל מוסדות הטבע ומנהיג את בניו האהובים מעל כל חוק וטבע; אך קריעת ים סוף לעומת זאת, מנחילה את ההשגה הזו גם הלאה אל תוך המצבים הטבעיים, אל ימי החול הפשוטים, אל הזמנים בהם שולט פחד חשש ודאגה. קריעת ים סוף מבקיעה דרך אמונה גם בתוך אוקיאנוס של עולם הזה – ומשם דווקא יוצא ניגון.

מקור השירה

נפש יש לבנות וגם שיר צריך להיבנות. אין השיר מושר כדבר הבא מאליו. הלחנת ניגון, בפרט ניגון שהנשמה תלויה בו, היא מלאכת אומנות. נוטל אדם קורטוב של צער, קומץ של דאגות, ובאמונה פשוטה ועיקשת מהפך אותן לניגון של תקווה. לא, לא תמיד ייצא משם ניגון של ממש, לעיתים זהו זמזום קל, תנועה, תו. ניגון טרם נשמע כאן, אך הלחן המופלא שלו כבר יורד ממש עכשיו לעולם.

כל תנועה של התחזקות ותקווה הם אבר מאבריו של שיר, חלק חיוני מניגון. והחלקים כדרכם של תווים מתחברים, מתקשרים יחד – מחשבות שקטות של אמונה, רגעים פזורים זעיר פה זעיר שם של התרוממות, תו לתו, קו של תקווה לקו של ציפייה לישועה חרף כל היגיון; היסמכות על השגחה במסירות נפש; התחזקות קטנה או אפילו עקשנות שלא לאבד פתיל של אמונה – כל אלו חלקי ניגונים הם, וברבות הימים והניסיון ייאספו, יולחנו, ויתנגנו על כינור של גאולת ורפואת הנפש.

אנשים סבורים שניגונים מקורם ברגעי שמחה והשראה. אך לא! ניגונים אמיתיים של נשמה, של אמונה, בוקעים דווקא ממקום הקושי, מלב המבקש להתרומם בכל זאת.

רפואת הנפש

הנפש מייחלת לרפואה, כוחות הריפוי מצויים בידיו של הצדיק המבשר ואומר "ואני רופא אותה". רבינו מציע לנו רפואות מתוקות, כאלו שייבנו בליבנו ניגון אמיתי שבכוחו לחלץ את הנפש מכל התלאות והחולאים, והלימוד הזה מונח בנס קריעת ים סוף.

בדרך כלל אדם מוכן לפתוח פיו בשיר בהזדמנויות משמחות. ברגעים קשים הוא מסרב לשורר. שירה בזמן של צער נראית כמשהו שאינו מתאים. אך נעים זמירות ישראל משורר להיפך: "בצר הרחבת לי", וכדרכו של רבינו: בתוך הצרות וייסורים שם דייקא הרחבת לי, שם אחפש את ההרחבות, שם אמצא סיבות לשיר ולהודות. מפני שבדיוק שם מצויים התווים.

אנשים נאותים אולי לאמץ רעיונות שכאלה לעיתים כרעיון יפה של חיזוק, אך לא! דרך השירה חייבת להיות הדרך התמידית שלנו. דרך של לכתחילה, לא בדיעבד.

יומו של אדם רצוף עניינים שונים. מהם קלים יותר, ומהם קשים כקריעת ים סוף. מוטל עלינו להספיק הרבה, לתקן, להוסיף ולהתעלות, לעמוד בניסיונות ולהתמודד עם קשיים. הוסף על כך את חלישות הדעת ואת הפחדים, קח בחשבונך גם מעידות ונסיגות – והרי לך כל הסיבות שבעולם מדוע אין בדעתך לשיר.

ובדיוק כאן יש להבחין – שירת הים נאמרת מדי יום בתפילת שחרית, מפני שבכל יום ויום נעשה בעולם ובכל אדם נס קריעת הים, ובכל יום מחדש חייבת להדהד משם שירה חדשה, שירה של אמונה, שירה של בניין הנפש ורפואתה. וכדאיים הם כל המשברים והגלים שמתוכם נלחין תמיד ניגונים חדשים.