הרבי מוליך אותנו יד ביד

"יש בחינת 'צמאה נפשי' דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפילו מים הרעים. כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך, ישנם בני אדם שהם תמיד בבחינת 'צמאון' ולומדים ועובדים עבודתו תמיד… אך שהוא בלא זמן ושכל…
"וזהו מעלת התדבקות כצדיקים, כי הם עושים גבול וזמן לבל יהיה בבחינת צמאון. וזה פירוש הפסוק 'צמאה נפשי לא-ל חי' זה בחי' צמאון כנ"ל; 'מתי אבוא ואראה פני אלקים' – 'ואראה' דייקא, דהיינו שאזכה שתהיה העבודה בבחינת ראיה, שאזי הוא בבחינת גבול וזמן כראוי".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, עו)

יש חסידים, כך שח רבינו, שבאים אלי לקבל ישועות גשמיות או רוחניות. יש כאלה שבאים לשמוע תורה, לקבל רעיונות ועצות. אבל אני רוצה שתהיו מאילו ש"אפויים בלבי" (איינגעבאקן אין הארצן, כלשונו הקדושה). כלומר, שהקשר שלהם אתי הוא עמוק ופנימי.

במאמר שבכותרת אנו לומדים על פן אחד של הקשר הפנימי הזה שבין החסיד והרבי, ועד כמה הוא נחוץ לכל בן-עליה. ברוך ה' יש לנו כבר תורה ומצוות, שולחן ערוך, משנה ברורה, ראשונים אחרונים; גם ספרי מוסר ויראה שמלמדים אותנו מה רצון ה' בתחום חובת הלבבות שאותו לא "מכסים" השולחן ערוך והפוסקים.

ובכן יש לנו כל כך הרבה ספרים שגם אם נקדיש להם את כל החיים, ספק אם נוכל ללמוד מחצית מהם. לשם מה אנחנו זקוקים דווקא לדברי התורה של הצדיק? חסרים ספרי מוסר?!

* * *

מישהו ניסה פעם לנהוג במכונית רק על סמך מבחן התיאוריה המוצלח שלו, או לערוך ניתוח מסובך רק על סמך בקיאותו בספרי הרפואה?…

אם כך בדברים חומריים שמושגים היטב בחושים שלנו, והאינטואיציה הטבעית גם היא עושה שם לא מעט – על אחת כמה וכמה בעבודת ה' שבה אנחנו אמורים להעפיל לפסגות רוחניות הנמצאות מעל לתפיסה החושית שלנו. לרכב שלנו יש מנוע רב עוצמה שנקרא לו "צמאה נפשי לאלוקים". הנפש שהיא חלק אלוק ממעל מלאה בכוחות וברצונות עצומים. אבל אם לא נדע לכוון אותם, אנחנו עלולים לגרום לתאונה ח"ו, או לקלקל את המנוע במקרה הטוב…

כמו אדם צמא שמסוגל מרוב צמא לשתות גם שתיה מזיקה, כך בלי הדרכה נכונה כוחות הנפש שלנו יכולים להזיק במקום להועיל.

כפי שלמדנו בליקוטי מוהר"ן (ח"א ע"ב) הרי גם בענין ההתקרבות לה' יש וריבוי ההתלהבות חוץ מהמדה מהווה 'יצר הרע'.

כך אנחנו מוצאים שחלק נכבד מההכנות למעמד של מתן תורה, היה דווקא ההגבלה, כפי שמפורש בפסוקים שלוש פעמים (שמות יט, יב): "והגבלת את העם סביב"; ושוב: "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות" (שם, כא); ובשלישית: "והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' (שם, כד).

האדם בעולם הזה הולך על "גשר צר מאד מאד" (ליקוטי מוהר׳ין ח"ב, מח) וכשם שלפנות שמאלה זה סכנה, כך לפנות ימינה מסוכן לא פחות, כפי שלמדונו חז"ל: "פעמים שביטולה של תורה זה יסודה" (מנחות צט ע"ב).

כדי להתקדם נכון בעבודת ה' לא די בהסברים שבכל הספרים הקדושים; אנחנו מוכרחים לקבל הדרכה מעשית, צריכים להראות לנו איך ועד כמה; באיזו צורה ובאיזו מידה נגיע למחוז חפצנו.

אכן כך למדנו במסכת מנחות (כט ע"א), שגם משה רבינו התקשה בכמה עניינים והיה צריך להראות לו אותם, שכן כל הסבר תיאורטי, ברור ככל שיהיה, אינו מהווה תחליף להדרכה מעשית – לראיה.

הלא כן מתפלל דוד המלך ואומר: "צמאה נפשי לאלוקים… מתי אבוא ואראה פני אלוקים" – שאזכה לעבוד את ה' באופן הנכון ובמידה הראויה, בבחינת "ראיה" – כזה ראה וקדש.

לשם כך אנחנו זקוקים להדרכתם של הצדיקים שמוליכים אותנו יד ביד במשעול החיים ומלמדים אותנו איך להשתמש בתכונות הנפש שה׳ חנן אותנו.

הדברים אינם אמורים דווקא בצדיק חי שמורה לנו בפה ממש את הדרך. כשדבקים בעצותיו של רבינו, בתורתו ובתלמודיו, אפשר לקבל ממנו גם היום עצות מפורטות והדרכה אמיתית.