דורנו לוקה בחסר חמור של רגש לקדושה, היינו נקיות מהתאווה הכללית. ובהעדר קדושה, איננו ידועים אפילו יודעים מהי קדושה.

כאשר האדם זוכה לקדושה, הוא זוכה להרגיש תענוג רוחני בעבודת ה', אולם מחמת שאנו מלאים עוונות, הננו רחוקים מזה, כמו חולה שאינו מרגיש שום הנאה אפילו מהתענוגים הגדולים ביותר, כך אנו החולים הגדולים ברוחניות, איננו יכולים להרגיש תענוגים רוחניים.

בספרים הקדושים מבואר שחסר חמור זה נובע בעיקר מכך שאין לנו קרבן תמיד. קרבן התמיד היה המקשר בין ישראל לאבינו בשמים, ומכפר על כל העוונות; ומאז שנחרב בית מקדשנו, חסר לנו הקשר הקדוש הזה, ואנו נושאים משא כבד של עוונות, כבד מנשוא, כמו שאמר רבינו (בליקוטי מוהר"ן ח"ב, ז): "כי עיקר הרחמנות הוא, כשישראל עם קדוש נופלים ח"ו בעוונות רח"ל, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת 'כמשא כבד יכבדו ממני' ".

אולם אמרו חז"ל, "ונשלמה פרים שפתינו" – שהתפילה היא במקום קרבן התמיד. וכן אמר רביז"ל (בתורה ח, ח"ב) שהתפילה מכפרת, כי היא במקום קרבן.

לכן צריכים להתחזק מאד בשלושת התפילות היומיות, וכמה שנשקיע יותר בתפילה, נחזק יותר את הקשר עם השי"ת, ונגביר את הקירבה אליו יתברך. כמה שנתאמץ יותר בתפילות הקבועות, נזכה להתכפר ולהיטהר יותר, כי הקשר החזק ביותר הוא התפילות היומיות.

לא לחינם מתאמץ היצר למנוע אותנו מן התפילות, וכמו שאמרו חז"ל: "'כרום זולות לבני אדם' – אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" ומפרש רש"י: "כגון תפילה".

הוא אשר אמרנו, לפעמים יניח יצר הרע לאדם ללמוד כל היום, רק שלא להתפלל, כי זהו אחד מהיסודות הגדולים, וצריכים חיזוק גדול בזה.

יש הפרעות רבות בעת התפילה עקב המחשבות הזרות שבאות להפריע למתפלל. על כך כתוב בקיצור ליקו"מ לג, יג: "וצריך להתגבר מאד מאד על אלו הערבובים והמחשבות זרות שבאין אז, כי כל השטותים והמחשבות שחושב האדם לפעמים, וכל הערבוב הדעת שיש לאדם בכל היום באיזה עת שיהיה – הכל כאשר לכל בא דייקא בעת התפלה, ומשמיע את עצמו אז דייקא, ומבלבל את מחשבת האדם מאד בשעת התפלה דייקא, ובאים ועולים על לבו אז דייקא. על כן צריכין אז התגברות גדול מאד על המחשבות והבלבולים האלו".

יש הרבה מדרגות בתפילה: בכוונה, בדביקות, בהתעוררות. בין אנ"ש היו ידועים כאלו שהיו מתפללים בכל הכוחות, וכן היו כאלו שהתפללו בלחש, כמו החסיד רבי שמשון ברסקי שכפי שהעידו הרואים, גם תפילתו היתה בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה"; כל כולו היה בוער כאש להבה לה' ולא הרגיש כלל בנעשה סביבו.

אבל הדבר הראשון שצריכים להדגיש, הוא אמירת מילות התפילה כראוי. כמה שאנו רחוקים מהתפילה – שעל כל פנים נתפלל כהלכה, כמונה מעות, במתינות, נשתדל לשים לב כמה שאפשר אל מה שאנו אומרים. אכן קשה לרכז את המוח ואת הלב, אבל לפחות לומר מילה במילה כראוי, ועי"ז נזכה לחטוף עוד קצת תפילה בכוונה ועוד קצת, עד שנזכה לתפילה המכפרת ומטהרת את האדם, ועל ידי זה נזכה נזכה להרגיש נועם ה'.