הקשר העמוק ביותר

כ״ד בניסן תשע״ט

יש מצבים בהם החושך, רוצה לא רק להעלים את האור, אלא גם למחוק את הזיכרון של העבר. לא שקשה כעת, אלא שלא נראה בכלל שאפשר לצאת ממצב כזה. במצב כזה היו בני ישראל בתוקף שעבוד מצרים… (השתפכות הנפש)

מאמר זה אינו עוסק בגוף הספר, אולם הוא מחבר את שני המאמרים הקודמים לנקודה חשובה מאד בחיינו.

יש מצבים בהם החושך, רוצה לא רק להעלים את האור, אלא גם למחוק את הזיכרון של העבר. לא שקשה כעת, אלא שלא נראה בכלל שאפשר לצאת ממצב כזה. במצב כזה היו בני ישראל, שקועים בארבעים-ותשע שערי טומאה, בתוקף שעבוד מצרים.

"ויאמר משה אל האלקים, הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו, מה אמר אליהם.

ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה" (שמות ג, יג-יד)

מבאר הרמב"ן:

"והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, "ואמרו לי מה שמו", שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו: למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת, כי [=שהרי] אהיה עימהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל קרובים אלינו בכל קוראינו אליו".

הרמב"ן מסביר שבני ישראל בקשו למצוא את ההשגחה של הקב"ה עליהם במצב חשוך כמצבם, ותשובת הקב"ה היא שבתפילה אני אתגלה קרוב אליהם. אמנם זו לא כל התשובה. הקב"ה משיב "למה זה ישאלו לשמי?" – למה הם בכלל מחפשים ראיה, הרי התפילה היא הראיה הגדולה ביותר. למה יש תמיהה על בני ישראל שמחפשים ראיה, אם כל התשובה היא רק שאכן יש ראיה? כלומר, מדוע דבר זה כל כך פשוט?

המדרש כותב (תנחומא, וישלח): "אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם, שנאמר "כי לא א-ל חפץ רשע אתה". למה התשובה של אותם בריות היא התפלה, ולא החזרה בתשובה בעצמה? אמת שהתפלה היא חלק מהתשובה, אבל למה פשוט לא לומר "אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא רוצה שיחזרו בתשובה"? ובנוסף לכך – מה באמת החידוש הגדול בפסוק "כי לא א-ל חפץ רשע אתה"- מדוע שנחשוב שהקב"ה כן רוצה רשע, כביכול?

אמנם יש רשעים שכבר שקעו בחטא, ובדרך הטבע אין סיכוי שיחזרו בתשובה.  אז גם אם יש רצון לחזור בתשובה, איך שוברים דלתות ברזל? כאשר אנחנו רואים מציאות כזאת, זה יכול להיתפס בעינינו שהקב"ה רוצה לחייב בריה, חס ושלום. בגלל זה הפסוק צריך לחדש לנו שגם מציאות כזאת של רשע שאינה יכולה לתקן את עצמה ולעלות מפחת מעשיה, אינו נובעת מרצון לקיום רשע. אז לאיזו תכלית הקב"ה מקיים מציאות שכזאת? "מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם". הקב"ה רוצה לגלות בעולמו גילוי נפלא. הערער בערבה, שאין לו אפילו את הרצון לנסות לקום, בתפילתו הוא ניצב חזק ואיתן. נמצא שאין לו שום קיום משל עצמו, אלא רק ישועת ה' היא זאת שמקיימת אותו. "פנה אל תפלת הערער". נמצאנו למדים שהגילוי המיוחד של התפילה הוא התגלות ה' כמושיע, כמקיים המציאות. הוא לא מתגלה כמשלים חסרונות בודדים, אלא באופן כזה הגורם לנו להבין שכל הבריאה תלויה בו – "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני".

נחזור לדברי הרמב"ן. משה רבינו שואל בשם בני ישראל, איפה אפשר למצוא כעת את ההשגחה, את המקום בו הקב"ה מתגלה גם בתוקף השעבוד?! התשובה היא – למה זה תשאל לשמי? הראיה היא אכן התפילה, אבל התפילה היא לא 'עוד' סוג של קשר, אלא שם נמצא הגילוי העמוק ביותר –  דווקא במקום החיסרון, משם עולה ישועת ה' שהולכת ומתגלה. התמיהה היא בעצם – דווקא במצבכם יכול להתגלות גילוי זה, הגילוי של "מרים מעפר דל", הטוב שמחונן את כל מי שנפל לשאול תחתית. זה לא שגם כאן יש התגלות של הקב"ה, אלאדווקא כאן – "האלוקים יבקש את נרדף". ואת זה אנחנו צריכים לזכור, שדווקא במקום שנראה שכבר הכל אבוד, במצב כזה תבוא ישועת ה' בקיווי אליו. רק צריך ענווה והכרה בחסרונות, ומשם כבר "הא-ל ישועתנו סלה". במצב כזה מתגלה הקשר העמוק ביותר שלנו עם הקב"ה, הקרוב בכל קוראינו אליו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support