המועד שמתפרס על פני ב' חדשים

ביום השבת ולמחרתו ביום הראשון אנו מתחילים חודש חדש, חודש טבת.

חנוכה הוא החג היחיד שעוברים באמצעו מחודש לחודש. כל מועד ממועדי השנה נמצא כולו – מתחילתו ועד סופו – בחודש אחד בלבד; ראש השנה, יוהכ"פ, סוכות ושמחת תורה בחודש תשרי, חג הפסח בחודש ניסן, חג השבועות בחודש סיוון. וגם החגים שתיקנו חכמים אינם אלא בחודש אחד.

רק 'חנוכה' הוא החג היחיד שחציו בחודש אחד, וחציו השני בחודש שני. שהרי ימי החנוכה מתחילים בסוף חודש כסליו, ובאמצעם חל ראש חודש טבת, וממשיכים לחוג את חג החנוכה כמה ימים בחודש טבת.

לא זו בלבד, אלא גם עיקר קביעות השנה תלוי בב' חדשים אלו, כסליו וטבת, "כידוע לבקיאים בחשבון הלוחות" כלשון מוהרנ"ת.

ופנימיות סוד הדבר, מגלה מוהרנ"ת:

בחנוכה אנו עוסקים לתקן את ה"אמונת חכמים", ולהכניע קליפת יוון שפוגמת את האמונה בחכמי התורה. וחכמתם, 'חכמה יוונית', היא כנגד חכמת התורה שבעל פה של חכמי ישראל האמיתיים. ועל ידי הדלקת נר חנוכה, אנו ממשיכים את ה"נר מצוה ותורה אור" ומחזקים את האמונה בחכמי התורה, וזוכים לאמונת חכמים.

והנה, עיקר ענין 'אמונת חכמים' מתבטא בסוד העיבור, שמקדשים את החודש ומחברים את מחזור הלבנה עם מחזור החמה. ואשר על זה נאמר "כִּ֣י הִ֤וא חׇכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה" (דברים ד, ו). [עיין פנים, בליקוטי הלכות, ביאור הענין ואכמ"ל].

ולכן, דווקא בחג החנוכה – אשר בו אנו מתקנים פגם אמונת חכמים וממלאים פגימת הלבנה – אנו חוגגים באמצע את יום 'ראש החודש' של חודש טבת, ועוברים מכסליו לטבת, אשר בב' חדשים אלו תלוי עיקר סוד העיבור וקביעת השנה!

וזה לשון מוהרנ"ת:

"ועל כן נקבע חנוכה בסוף חודש כסליו ובראש חודש ותחילת חודש טבת, מה שלא מצינו בשום יום טוב. כי אז הוא בחינת תיקון פגימת הלבנה, שעיקר תיקונה כשמתמעטת בתכלית המיעוט בסוף החודש וחוזרת ומתמלאת בראש חודש כידוע. ועל כן נקבע חנוכה בכסליו, כי עיקר קביעת השנה תלוי בחשון וכסליו כידוע לבקיאים בחשבון הלוחות. נמצא, כשיוצא כסליו ונכנס ראש חודש טבת ויודעים קביעתם כבר נשלם הקביעות של השנה, כי אחר כך מתנהגים כל החדשים כסדר, אחד מלא ואחד חסר. ועל כן מחמת שעיקר תיקון קביעות השנה שנמשך מסוד העיבור, שהוא בחינת קדושת ראש חודש, נמשך על ידי תיקון אמונת חכמים שנתתקן בחנוכה כנ"ל, על כן סיבב ה' יתברך שיהיה נקבע חנוכה בכסליו וטבת, שאז עיקר קביעות השנה כנ"ל" (ליקוטי הלכות, ראש חדש ו, יג).

חנוכה חל בלילי טבת הארוכים

עתה נבוא לבאר עוד ענין נפלא על הקשר בין חנוכה לחודש טבת, הנוגע לעבודת ה' לעובדא ולמעשה:

ידוע שלילי טבת הם הלילות הארוכים ביותר, ואם כל לילות החורף הם 'גאלדענע נעכט' [לילות הזהב, כביטויו הידוע של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א, שהיה שגור בפי אנ"ש] הרי שלילי חודש טבת הם הארוכים ביותר.

ואכן, מצאנו במצות הדלקת המנורה בבית המקדש, שאמרה תורה להכניס בו שמן שידלק מערב עד בוקר, כלשון הפסוק בתחילת פרשת תצוה "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כא). וכתב רש"י: "מערב עד בוקר – תן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום".

והנה, גם חג החנוכה, שבו מדליקים נרות זכר לנס שהיה בהדלקת המנורה בבית המקדש, חל גם הוא בלילי טבת!

וסוד הדבר לעבודת ה' הוא:

לילות החורף הארוכים הם זמן של שינה. ואור החנוכה – שהוא אור הסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שהרי עוסקים לספר ולפרסם אז את ניסי השם יתברך – יש בו כח להאיר ולעורר גם את אלו השקועים עמוק בשנתם, ונדים ונעים בגלות הדומה ללילה ארוך…

וכלשון מוהרנ"ת:

"ועל כן ימי חנוכה הם בלילות הארוכות של ימות החורף, כי אז כשהלילות הם ארוכות זה בחינת התגברות השינה, אריכת הגלות שדומה ללילה, ואז דייקא מעוררין מהשינה ומשברין השינה על ידי שמונת ימי חנוכה, שהם בחינת שנים קדמוניות, שעל ידם מעוררין מהשינה אפילו מי שהתגברה עליו אריכות השינה מאד שנפל מכל השבעים פנים לתורה, חס ושלום, כנ"ל, אף על פי כן מעוררין אותו על ידי מעשה הנס של שמונת ימי חנוכה, שהם בחינת שנים קדמוניות כנ"ל.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל ששיעור השמן של המנורה חצי לוג בכל לילה, וזה השיעור 'ללילי תקופת טבת הארוכים', היינו כנ"ל, כי עיקר בחינת שבעת הנרות של המנורה הם בבחינת שבעים פנים לתורה, בחינת התעוררות השינה, ועל כן שיערו רבותינו ז"ל השמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וזה בחינת נר המערבי שהיה עדות שהשכינה שורה בישראל, כי ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כי זה הנר לא יכבה לעולם, לרמז שאז היו ישראל מקושרין לאביהם שבשמים, ולא נפלו לבחינת שינה מכל השבעים פנים, שהם בחינת שבעת הנרות, כי לעולם נשאר נר אחד דולק, כי לעולם נשארו מקושרים באיזה פנים.

אבל כשגברו העוונות ונכבה נר המערבי ואחר כך גלו ישראל ונחרב הבית המקדש, ואפילו כשחזרו בימי בית שני לא היתה גאולה שלימה, וכבר היו מוכנים לגלות בגלות הארוך הזה, על כן השם יתברך, שהוא מלא רחמים ושוקד תמיד על תקנות בני ישראל לבל יאבדו בגלות הארוך הזה, שהוא בחינת לילה, בחינת שינה ארוכה מאד, על כן הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נס נפלא ונורא בשמונת ימי חנוכה אלו, שהוא בחינת מעשה של שנים קדמוניות כנ"ל, ונקבע מצוה זו לדורות בשביל פרסומי ניסא, כדי לספר סיפור מעשה הנס הזה של בחינת שנים קדמוניות, כדי להתעורר מהשינה אפילו בגלות הארוך הזה, אפילו מי שנפל מכל השבעים פנים, כי משם נמשכין כל השבעים פנים, ועל כן על ידי מעשה זאת יכולין להתעורר הכל".