טבעה של עבודת ה' היא רצף מתמיד של עליות וירידות. "כשצריך האדם לעלות מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה" (משיבת נפש, אות ה). אמנם, אין די בידיעה זאת כדי להתמודד עם העצבות והשברון הבאים בעקבות ירידות. אדם צריך הרבה רחמי שמים בכדי שיוכל לקרוא את המפה הרוחנית שלו בצורה הנכונה, והרבה יותר מכך בכדי שידע שלפעמים הוא לא יכול לקרוא את עצמו.

הרגשנו את העליה. רצינו לתקן ולשנות מעכשיו, לא לטעות באותן הטעויות של העבר; שמנו לב לחולשות, לניסיונות, ואנחנו מתכננים את צעדינו הבאים עם תפילה לה' שיעזור לנו בכך.

ואחר כך – נפילה. שכחה. פתאום הכל לא ברור. לא זוכרים מה רצינו, ואיפה היינו. כואב לנו על מה שנעלם מאיתנו, וכואב יותר לחשוב שאולי לא היה באמת משהו. עובדה, איך זה נעלם כל כך מהר? מה פתאום קרה? מחשבות כאלו יכולות להחליש את הדעת ואת הרצון עד ליאוש, ח"ו. אבל כמו בכל מקרה אחר, הכלל המקדים, שמבחינתנו הוא אבן היסוד בכל התמודדות עם הרגשות ריחוק, הוא מה שהצדיקים גילו לנו: שזה הכל שקר. כמה הגיוני שזה נראה, והחישוב שלנו נראה הפשוט ביותר, יש כאן טעות. כל מציאות שבה הקב"ה הוא לא הקרוב ביותר אלינו, היא מציאות שקיימת רק בדמיוננו, מציאות שקרית שנוגדת את האמונה. אין זה מתפקידנו לברר תמיד מדוע היא שקרית, במקרים שלא נבין. לנו מספיקה האמת לאמיתה גם לפני שנבין אותה, ש"אין שום יאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, עח), "אין שום נפילה בעולם כלל" (משיבת נפש, חלק ב, ד),  ו"אין ירידה לעולם שלא יוכלו לעלות משם" (משיבת נפש שם, ח).

לפעמים צריכים להיות מודעים למשמעות הירידה. האם העלייה הייתה כל כך גדולה, או ששמנו את עצמנו במקום גבוה יותר מהיכן שהיינו באמת? כותב רבי נתן: "אל ישתומם האדם ולא ייפול בדעתו מכל מה שיעבור עליו, כי אפילו כשהוא בבחינת עליה שרואה איזה ישועה והתנוצצות, אל יטעה שכבר האור שלו, רק יידע שעדיין הוא רחוק מאד" (משיבת נפש, ב, עו). ההארה יכולה להיות גדולה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל. הירידה היא לא כישלון. היא פשוט באה אחרי עליה שלא נכנסת לכלים שלנו. לא נאמר כאן "אל תתייאש, כי מלכתחילה לא הייתה לך עליה", אלא ההפך הגמור: האם סתם הייתה לי הארה? זה בא משום מקום? הרי הקב"ה הזריח עלי את האור הזה, למרות שאיני ראוי אליו. זהו הקירוב הגדול ביותר, ורק מתחזק מכך הביטחון שלנו בחסד ה' שמעורר אותנו ומאיר אותנו יותר ויותר. "שכמו שגבר עלינו חסדו לעשות לנו נסים כאלה שזכינו לאורות נפלאים כאלה הבאים ממרחק מאוד… כדי לרפאות תחלואי נפשותינו, על ידי זה אנו בטוחים בביטחון חזק שבוודאי יושיענו ברחמיו ויוסיף לעשות עימנו נסים חדשים ונפלאים, עד אשר נשוב אליו באמת" (שם, עז).

אבל מה באמת קרה? האם סתם עלינו כדי לרדת בחזרה? היכן ההתקדמות שלנו, איפה אנחנו נמצאים? גם כאן אנו נצרכים לדברי רבי נתן: "הרבה מתרחקים על ידי ריבוי הקושיות שקשה להם על עצמן, שרואים שזה כמה שחותרים ומתייגעים בשביל להשיג האמת, ואף על פי כן עדין הם רחוקים כל כך; וכל זה מעשה בעל דבר [=היצר הרע] שחותר עליהם לרחקם יותר, כי באמת אי אפשר להאדם בשום אופן שידע בזה העולם היכן הוא אוחז… וזה מעיקרי הניסיונות של האדם, שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז… כי עיקר הבחירה הוא מה שאינו רואה ויודע מה שעושה ומתקן כל אחד לפי מקומו ושעתו. על כן צריכים לידע גם בזה להתחזק באמונה, לידע ולהאמין בדברי רז"ל, שאין שום תנועה טובה נאבדת כלל ולית רעותא טבא דאתאבד…" (אוצר היראה, אמונה, קא). מה באמת קורה איתנו? זה בדיוק מה שמעלימים בכוונה מאיתנו, עבור הבחירה. הבחירה החופשית מלמדת אותנו שדרך העבודה בעולם הזה היא בצורה שמתחילה מהאדם בפנים. כל תלות בהצלחה מציאותית, שכר, פרס, היא ההפך מבחירה חופשית. נוכל לבחור באמת רק אם נהיה מנותקים מכל מחשבה על תוצאה בשטח. רק אז נוכל לשאול את עצמנו מבפנים: אחרי מה אנחנו מחפשים? מה אבד לנו? מה אנחנו רוצים באמת? אז בחירתנו תהיה מכוח הרצון האמיתי ביותר.

"וכל ההתרחקות של בני האדם על ידי רעיונות ומחשבות כאלו, הכל מחמת בחינה הנ"ל, היינו מחמת מה שרוצה להבין האמת תיכף ומייד. אבל המאמין לא יחוש, וצריכים להמתין הרבה הרבה עד שיזכה להבין אמיתת דרכיו יתברך, כי "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", כי עיקר התגלות האמת יהיה לבסוף" (שם). המאמין – לא יחוש. הבחינות העצמיות של 'במה השתניתי משנה שעברה', 'כמה הצלחתי וכמה נכשלתי' טובות עבור חשבון נפש. אבל בכל הנוגע לקביעות על מצבנו הרוחני, האמת מהן והלאה. עלינו להאמין שהתקדמנו, שזה לא היה סתם, ושעוד נראה בסוף כיצד התקדמנו באמת. לא נמהר לנסות להבין, ונגלה את אבידותינו בהמשך הדרך, במקום שהכי פחות ציפינו אליהן, אם רק נאמין.