הקול מעורר הכוונה

ל׳ בניסן תשע״ט

בכל עת שאני עומד בתפילה, בכל זמן שאני מתפלל לבורא עולם, אני לא מבקש. אני קורא. אני מבין שאני צריך אותך במציאותי. אני לא צריך את הצרכים שיתמלאו, אלא "קראתי אליך ה'". (השתפכות הנפש)

הנושא הבא שעומד בסדר לימודינו הינו מרכזי ועמוק, ומהווה יסוד גדול ביותר בכל מה שקשור לתפילה והתבודדות. מחמת אריכות הדברים שנצרכת בנושא זה, חילקתי את הדברים לשלושה מאמרים. שני המאמרים הראשונים קרובים זה לזה, ומתחברים במאמר השלישי.

"אמר רבי יהושע-בן-לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו, קורעין לו גזר דינו" (שבת דף קיט ע"ב). רש"י מסביר ש'בכל כוחו', פירושו: 'בכל כוונתו'. התוספות שם מעירים עליו ממדרש שמשמע ממנו שהכוונה היא בקול רם ממש, ולא רק בכוונה גדולה. הריטב"א מבאר בדרך שמחברת את פירוש רש"י ותוספות, בשם רבינו יונה: אם עונים בקול רם ממילא מגיעים לכוונה גדולה. באמת "בכל כוחו" פירושו בכל הכוונה, אבל הדרך להגיע לכך היא בקול רם.

כעת נעבור בקצרה על שלוש נקודות, שיתחברו בסופן, כך שאין צורך להתבלבל. לעניות דעתי נראה לבאר בזה, שהנה ה'בית-חדש' כותב בסימן צא' שיסוד הכוונה בתפילה הוא דבקות. בלי דבקות אי אפשר להתחיל לכוון בתפילה. אמנם, לאיזה סוג דבקות אנחנו רוצים להגיע בתפילה? כותב בעל 'ערכי יהושע': הדבקות היא מצד "ממעמקים קראתיך ה'". הדבקות שלנו בקדוש-ברוך-הוא נובעת מכך שיש לנו חיסרון מהותי בקיום שלנו, ומחמתו אנחנו נשענים עליו – וזאת הדבקות הגדולה ביותר. אנחנו לא קרובים אל ה' רק מתוך רצון טוב ומדרגה גבוהה ברוחניות, אלא אנחנו קרובים בעומק הקיום שלנו, ולעולם קירבה זו לא יכולה להיעלם, לא כל זמן שאנחנו קיימים (בעבר הרחבנו על כך במאמר "תפילה לא-ל – חיי!"). נסכם את שני יסודות חשובים אלו: הכוונה בתפילה באה כשדבקים בה', ודבקות זו נובעת מהקשר העמוק שיש לנו בעצמיות חיותנו עם הבורא שמקיים אותנו.

קרה לכם פעם שעמדתם עם עוד מישהו בחדר, וראיתם שהכלי שעומד לידו עומד ליפול ממש הרגע, וצעקתם "לא!" "זה נופל!" וכדומה? מן הסתם. מדוע אנחנו צועקים או לפחות קוראים בקול גדול, כשזה שאנו קוראים אליו נמצא קרוב אלינו? האמת היא, שאנחנו לא קוראים כדי שהוא ישמע אותנו. הקריאה נובעת רק מתוך ההיסטריה שבנו. אנחנו חושבים לעצמנו (בתת-מודע כמובן) שזה לא סתם 'לא', אלא 'לא' אחד גדול. התחושה העמוקה הזאת גורמת לנו לקרוא בקול.

יש תפילה ויש תפילה. אפשר להתפלל כשהצורך עומד מול עינינו. התפילה השלמה היא התפילה כשהחיסרון שלנו עומד מול עינינו. הפניה לא נובעת רק מתוך הצורך שלנו בא' ב' ג'. היא מתחילה בזה, אבל הפניה בסופו של דבר נובעת מתוכינו, מתוך הישענות גמורה על ה'. מה קורה כשאנחנו לא חשים את החיסרון, ואנחנו לא נשענים על ה' כמו שצריך? ובמלים אחרות – מאחר והדבקות היא מצד החיסרון, והכוונה נובעת מהדבקות, איך אפשר לעורר כוונה כשלא מרגישים חיסרון? מלמד אותנו רבינו יונה עצה: פשוט תקרא בקול רם. כשקוראים בקול רם מבטאים שמה שחסר לנו הוא לא סתם 'צורך' אלא מהות אמיתית שחסרה בנו. אם תשאלו: מה הקול ישנה את התחושות שלנו? התשובה היא: "לא מחכמה תתפסוני על זה, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצווה טז). ובכך הקול מעורר הכוונה. לפי דברינו נוכל להבין את מה שאומר רבי נחמן (שיחות הר"ן רצג), שכמו שהקול מעורר הכוונה, כן להפך, שהכוונה מעוררת את הקול. לפי הנוסח של בעל החינוך נוכל להגדיר את דבריו מחדש כך: כמו שהפעולות משפיעות על הלב, כך הלב משפיע ויוצר פעולות.

נמצאנו למדים, שהנקודה בה נוגע הקול הוא החיסרון הפנימי. קריאה בלי קול היא הבנה שהמציאות חסרה. מציאות זו היא לא הדבקות שנדרשת מאיתנו בשעת התפילה. קריאה עם קול היא הבנה שאני חסר. זאת היא ההגדרה העמוקה של התפילה, ששורשה הוא מלשון תיפלות. מאכל שחסר לו פלפל נקרא מאכל בעל חיסרון אחד, אבל מאכל בלי מלח הופך לתפל – מאכל שכולו חיסרון אחד גדול. בתפילה כל אחד ואחד אמור להרגיש את זה ומתוך כך לפנות אל ה' – לא להרגיש שחסר משהו בפרנסה, לא להרגיש שחסר משהו בחיים, אלא אני הוא זה שחסר. להתפלל – להיות תפל. לאור דברים אלו נוכל להבין מדוע תפילה נקראת קריאה (קרוב ה' לכל קוראיו [תהלים קמה], קולי אל ה' אקרא [שם ג], קראתי אליך ה' [שם קמב] ועוד רבים). אם אני רוצה שמישהו יעביר לי חפץ מסוים, אינני קורא אליו אלא מבקש ממנו. אמנם אם אני רוצה אותו במציאותי, אזי אקרא אליו. אם דוד המלך אומר "קראתי אליך ה'", הרי שיש כאן משהו שהיה צריך להיאמר, למרות שלכאורה פשוט שזה מה שהוא עושה – עומד בתפילה. אמנם יש כאן דבר גדול אותו צריך לחדש: אני לא מבקש. אני קורא. אני מבין שאני צריך אותך במציאותי. אני לא צריך את הצרכים שיתמלאו, אלא "קראתי אליך ה'".

יסוד זה שלמדנו היום הוא הדבר הראשון שצריכים לדעת אותו כשמתפללים. זאת עבודה בפני עצמה להגיע לקריאה, אבל כשמגיעים אליה – "קרוב ה' לכל קוראיו". כל תפילה שלא נענית, הרי זה בגלל שלא קראנו. ביקשנו יפה מאד הרבה פעמים, אמת. רק לא קראנו. מי שיכניס את הדברים היטב-היטב לליבו יראה נפלאות בחייו, וישועת ה' תלווה אותו תמיד.

[למה גדר התפילה הוא כך – בפעם הבאה אם ירצה ה' ובלי נדר.]

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support