דומה שאין מי שחולק על חשיבותה של השמחה, ועל התרומה הגדולה שלה לחיים של עבודת ה'. "כשאדם עושה מצווה בשמחה, זה סימן שליבו שלם לאלוקיו" (ספר המידות, שמחה אות א) – כל אלו דברים שניתנים להרגשה. אין כמו השמחה לפתוח את הלב לעוד מעשה טוב, לעוד התלהבות, לראיית הדברים באור חדש, פנימי וקרוב. ידוע פירושו של הרמב"ם למה שנאמר בפרשת התוכחה, שהסיבה לכל העונשים הקשים היא אחת – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" – "וכל המונע עצמו משמחה זו [שבעבודת ה'], ראוי להיפרע ממנו"(הלכות לולב, ח, טו). כל אלו דברים שנצרכים לחלק מאוד בסיסי וראשוני בכל העבודה שלנו.

משום מה, לפעמים פשוט נראה שהעבודה בנושא של השמחה נטושה לחלוטין, והיא בכלל לא ענין לענות בו בשבילנו. "הבעל דבר מתלבש עצמו במצוות היראה ומכניס ומביא גם בלב הכשרים שחלילה לבלות זמן על המחאת כף וריקודין ושמחה בה', כי אין לך מצוה שאדם דש בעקב כמו מצות השמחה והריקודין" (רבי אברהם ב"ר נחמן, ששון ושמחה, תפילה ג והערה ח שם). בתרגום לשפה שלנו, מצווה שאדם דש בעקב היא מצווה שלא 'סופרים' אותה בכלל. לא מרגישים שיש כאן משהו בכלל שאנחנו מבטלים אותו, כמו שכשאנחנו דשים על דברים קטנים תוך כדי הליכה, אנחנו לא שמים לב בכלל שדרכנו על משהו. ולא זו בלבד, אלא "אין לך מצוה שאדם דש בעקב כמו מצות השמחה" – זאת המצווה הכי עזובה ונטושה שיש. מדוע הדברים כך? האם החיוניות של השמחה לא ברורה? וכי יש דבר שיותר קל להזדהות איתו יותר מהשמחה?

"עיקר הקדושה היא שמחה, דהיינו לשמוח בה' יתברך" (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד, ד). קדושה מהי? "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט, ב). בין לרש"י המפרש שהקדושה שהפסוק מדבר עליה היא פרישות מעריות, ובין לרמב"ן המפרש שהקדושה המדוברת כאן היא פרישות כללית מכל דבר תאווה ומיאוס, הצד השווה שבהם הוא שקדושה היא פרישות ומובדלות. דהיינו – איננו דומים לחסרי האמונה בצורת החיים שלנו, ורק שונים בפרט זה או אחר. אנחנו מובדלים – אצלנו אותם דברים שיש אצל הגויים צריכים להיות בצורה אחרת לגמרי. הדברים מפורשים יותר בלשונו של הרמב"ן: "ועיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים" – אין הפרישות רק מהמותרות והכיעורים, אלא מ'המון בני אדם' ששייכים לאותם דברים.

"ואנשי קודש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). אימרה ידוע של הרבי מקוצק על פסוק זו אומרת: "ואנשי קודש תהיון לי" – לקב"ה יש מספיק מלאכים בשמים. מאיתנו הוא דורש להיות אנשי קודש. טעות היא להבין את דבריו כהקלה, שגבול השאיפה שלנו לא צריך להיות כזה גבוה. אדרבא: כאן כתובה הדרישה הגדולה ביותר שיש מאיתנו, שבזה גדלה מעלת עם ישראל מהמלאכים (חולין דף צא ע"ב). מלאכים פרושים ממגע עם גשמיות. הם מגלים קדושה במציאות רוחנית, בעולמות עליונים. כשעם ישראל מתנהג בקדושה בדברים גשמיים, אוכל לשם שמים ונמנע ממותרות וכדומה, הוא מגלה קדושה במציאות גשמית, הוא מגלה שגם את העולם הזה אפשר לחיות בצורה אחרת. בגלל ש"אנשי קודש תהיון לי" בגלל זה – "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". קדושה זו צריכה להתגלות בייחוד בדברים גשמיים כאכילה.

ומה יותר מתאים להגדרת השוני וההבדל הזה מאשר מצוות השמחה? הרי יכולנו להיות גויים 'משופרים' – במקום שבע מצוות קצת יותר מצוות, פה ושם אנחנו אולי קצת יותר מוגבלים מהם, אבל אחרי הכל אנחנו בני דודים. לא כן. עלינו לשמוח בעבודת ה'. הצמיחה וההתפתחות של הגויים היא בתחום שונה לחלוטין מאיתנו. אנחנו צריכים לגלות צמיחה וגדילה בתוך עבודת ה'. היצר אומר בקול משכנע, 'מה לך בריקודים ושמחות, תלמד באותו הזמן עוד דף גמרא, תעשה עוד מצווה. אל תבזבז את הזמן.' לא, אנחנו עונים לו. אנחנו צריכים לגלות קדושה בעולם הזה. לא נזניח כחוט השערה אף מצווה, אבל נבין שאסור לנו להשלות את עצמנו בהסתפקות בעשייה בלבד. אנחנו צריכים לראות איך כל העשיות שלנו מביאות אותנו לגדילה, לצמיחה, למימוש עצמי. עזבנו את השמחה בגלל שלא הבנו היטב היכן היא צריכה להתגלות – לא רק בבית הכנסת, לא רק בזמנים בהם אנו מדמים למלאכים. היא צריכה להופיע בכל רובד בחיינו. ואת זה השלכנו מאחרי גוונו ושכחנו מזמן מרוב עשייה, שלפעמים היא הטעיה של היצר כדי שלא נתבונן מה ההשפעה של המצוות בחיים שלנו. אסור לנו לטעות בזה. אסור לנו לא לראות את החשיבות של השמחה. עלינו להבין כי השמחה באה כחלק מהתהליך הכללי שלנו בהתקדשות, בהתעלות מעל חיי עולם הזה רגילים. לא את אלו אנחנו רוצים – קדושה אנחנו מבקשים. ועיקר הקדושה – היא השמחה.