הצעקה של הרבי

ז׳ באב תשע״ט

לא ביום אחד מחוללים מהפיכה. בוודאי לא כשאנו אמורים לחולל זאת מול עולם ומלואו. אבל אם המחשבות הן שמסוגלות להמיט עלינו את שואת היאוש והדכדוך, אות הוא שעוצמה אדירה גנוזה בהן. ניתן לגייס את העוצמה הזו לצד הקדושה. אם נכוון אותן במחשבה טהורה ונקיה הנחצבת מתוככי תורת הצדיק – המחשבות הללו שהצליחו להרוג כל כך הרבה בני אדם, יחיו אותנו…

חסידי ברסלב אנחנו, ובתור שכאלו, כולנו מכירים על-פה את הציטוט "אין יאוש בעולם כלל"! כולנו מכירים, אבל לא תמיד זוכרים את האופן בו הוא נשאג בגבורה לדורות ולדורי דורות מפי רביה"ק, ובכוונה, עמוקה – עד תחתית הדורות, ונשגבה – עד אין תכלית.

היאוש בדמיונו של האיש הממוצע, מתפתח היכן-שם מעבר להרי החושך, במרחק ביטחון שלא מותיר מקום לחששות מיותרות מפני הינגעות אפשרית. יאוש? מאן דכר שמיה! המיואשים חיים בעולם השלישי, סגורים מאחורי סורג במחלקות סגורות; או לחילופין, משוטטים בצד השני של הרחוב, בעולם האפל של הרחוקים מאמונה. אנחנו?! חס ושלום!

לנו, באופן אישי, יש בעיות מזן שונה לגמרי. אנחנו, לדוגמא, תקועים איפשהו עם כוונת התפילה; לא ממש יודעים מה לעשות עם קורי העכביש הדביקים של העצלות והעצבות; קצת מתוסכלים מול גלי אוקיאנוס של מחשבות זרות. ואם לומר את האמת, אנחנו לא ממש משוכנעים שהמציאות הזו עשויה לגמרי באמת להשתנות לחלוטין. אבל יאוש?! חס ושלום!

* * *

היאוש, כמו קורי עכביש בפינות בתים מוזנחים, נארג לאט ובשקט, מורכב מהמון תקוות ישנות שנגנזו, מעלות טובות שקראנו עליהם בספרים וחשבנו פעם שניתן להשיג; עובדות מופלאות על צדיקים וחסידים, עובדי השם ויראים, ששמענו אודותם, ספגנו, התגעגענו, ולבסוף וויתרנו, או שמא התפשרנו… כל חלקיק וויתור פנימי, הוא חוט דביק של יאוש איום. אף אדם לא מתייאש בבת אחת. הרבה מאוד אנשים נעשים במשך השנים מיואשים סמויים.

הרבה סיבות יש לו ליאוש. כל כך הרבה, שאם ננסה לסתור אותן אחת לאחת, יכלה הזמן והן רק יתווספו עוד ועוד. זו אחת הטעויות הנפוצות שעושה אדם בינו לבין עצמו, ובינו לבין זולתו: מנסה לפתור את קושיות היאוש, מתייחס אליהן בכובד ראש ומשוכנע באמונת תמימים, שיום יבוא והיאוש ישתכנע סוף כל סוף, שבאמת באמת, אין סיבה להתייאש. רגע, ומה עם…

והכל מתחיל שוב מחדש.

* * *

לאדם המחטט יותר מדי בתוך תוכו, יש את כל הסיבות שבעולם להתייאש. הוא הלא יודע את מצבו לאשורו, מכיר את עצמו, מכיר את הבטחותיו להשתנות, ויודע גם מה יקרה בסוף. האדם חופר בתוך עצמו ודולה ממעמקי דעותיו והבנותיו, את אבני הנגף אותן הוא מפזר במסירות מופלאה על דרכו, ובהן הוא נתקל ונכשל שוב ושוב.

ולא מבין, באמת, לא מבין מדוע.

מדוע זה ולמה הוא אינו מצליח להתחזק, לשמוח, להיות מאושר, מלא בנקודות טובות, רוקד עם 'שלא עשני גוי', נוטף מתיקות משמחת המצוות, מחויך בשלוות אמונה ובטחון, וקורן אושר.

הטעות האיומה נעוצה בעצם הכניסה לזירה. מי התיר לך, איש יקר. לחשוב מעצמך בכלל, מי?

אין בעולם כולו אדם שהתייאש כתוצאה מחשיבה על גדולת הבורא, חסדיו, ישועותיו ונפלאותיו; לא נברא האדם שנפל בדעתו כתוצאה מחשיבה עמוקה או פשוטה על נפלאות מעשי בראשית, על גדולת נשמתו, על תורה ועל מצוות. אף אחד מאפיקי המחשבה הללו, לא הוליד בשום לב פועם, יאוש.

אך יש מחוז אחד, שאחוזים ניכרים מהמבקרים בתחומו שבו משם כשלדי אדם מהלכים, שמוטי כתף, כפופי קומה, ממורמרים, מיואשים; או שלא שבו בכלל. למקום הזה קוראים, לחשוב מעצמינו.

המקום הזה לא בהכרח מייאש. צדיקים המיושבים בדעתם מסוגלים לערוך בו חשבון נפש ראוי, ממוקד ותכליתי; הם מסוגלים להיות שם בבחינת שברון לב, לעמוד בו ולא ליפול אל זרועות היאוש המאיימות מכל עבר. על עצמו העיד רביז"ל שהיה כל היום בהתבודדות ושברון לב. ביראה אימה ופחד, ועם זאת היה דבוק בתכלית בהשם, ללא שמץ חלישות הדעת, שלא לומר עצבות. אולם אתם, מצווה רבינו, אין לכם רשות לחשוב מעצמכם יותר משעה אחת ביום – שעת ההתבודדות!

מדוע?

משום שמהר מאוד, הופך העיסוק בעצמי לפירוד נורא מהשם. ולא לכך היתה הכוונה.

יאוש ועצב נוצרים בתהליך כלשהו. אם הם קיימים, משהו גרם להם להיות, מישהו הניח להם קרקע דשנה להתפתח עליה. והקרקע הזו הן המחשבות. אדם חושב ללא הרף, ואם לא יזהר להניע את ציר מחשבותיו על אפיקים נכונים ואמיתיים, הן ינועו מעצמן על מסלולים אחרים, לא רצויים.

והאדם הזה – יכול שיהיה לצורך העניין, גם חסיד ברסלב נלהב, אפוף כל יומו במחשבות וחשבונות, עטוף מבוקר ועד ליל בעיסוק אחד ויחיד: היכן אני, מה איתי, זכיתי, לא זכיתי; מה יהיה איתי, לאן אגיע בסוף. חופר וחופר ואין לו את הפנאי להרים עיניים כלפי מעלה ולראות את הארת הפנים של אבא; ואין לו את יישוב הדעת להשקיף קצת גבוה יותר ולראות את גדולת תעצומות נקודת יהדותו, השלימה והעצומה; ואין לו את הפנאי להתפעל ולו לרגע קט מגדולת הבורא, ומעלת הצדיקים על שמם הוא נקרא – בדרך אגב. ובתוך שלל המחשבות הללו, הוא משליך מדי פעם, 'דיבור' אחד של רבינו, 'שיחה' אחת שעושה את דרכה אל תוככי גוב האריות זועם של מחשבות אישיות, ואותו 'דיבור' יקר עד שמי-שמים טובע לו בים גועש של מחשבות אחרות. ואחר כך, עוד שואלים 'מדוע העצות האלו לא עוזרות לי'. שאלה, באמת.

לא ביום אחד מחוללים מהפיכה. בוודאי לא כשאנו אמורים לחולל זאת מול עולם ומלואו. האדם הבלתי מתייאש, עוף זר ומוזר הוא במרחב. האדם שאינו עסוק בעצמו, יצור נדיר הוא. אבל רק הוא ישרוד. אם המחשבות הן שהמיטו עלינו את שואת היאוש והדכדוך, אות הוא שעוצמה אדירה גנוזה בהן. ניתן לגייס את העוצמה הזו לצד הקדושה. אם נחרים כל מחשבה מיותרת על עצמינו, כל חיטוט מיותר בעבר, במה יהיה, ומה היה, ונמיר אותו במחשבה טהורה ונקיה הנחצבת מתוככי תורת הצדיק – המחשבות הללו שהצליחו להרוג כל כך הרבה בני אדם, יחיו אותנו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support