ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > הצורך להצליח

הצורך להצליח

ז׳ באב תשע״ט

הטבע הטבוע בנו לרצות להצליח ולבחון הכל על פי מדד ההצלחה, מסייע לנו כאשר אנו יוצאים לדרך, אולם הוא עלול להרוס אותנו, להמיט עלינו חורבן מוחלט, אם ניצמד אליו יותר מדי. בשלב מסוים, עלינו לדעת להפרד ממנו, ולשם כך, עלינו לדעת, ניאלץ לוותר קודם כל על הגאווה – אותה, נוכל למגר רק בעזרת התקשרות לצדיקים…

להיפטר מהצורך להצליח

משהו אינו כשורה, והמלך חש זאת היטב. בירור מקיף חשף אמת מרה וכואבת: בעלי תפקידים בכירים מעלו בתפקידם באופן בוטה. התנהלות פושעת, הדלפות וזלזול חמור. הממשל היה אובד עצות. אם בארזים נפלה שלהבת, ממי כבר ניתן לצפות ליושר?

במחשבה שניה, הבזיקה במוחו של המלך מחשבה חדשה. הוא יודע כבר היכן נעוץ שורש הבעיה. ממלאי התפקיד הנוכחיים, אנשים מוכשרים הם, אך גם בעלי אינטרס אישי. הקידום שלהם חשוב להם, ולכן עשו עד היום לא מעט למען הממלכה; אולם, כשביססו לעצמם מעמד מכובד והחלו להריח את ניחוח ההצלחה, המסירות נעלמה. הם מרוכזים יותר בהצלחה האישית, ולא פעם גם על חשבון האינטרס הממלכתי. הממשל זקוק לאנשים מזן שונה. בעלי מזג תמים ופשוט, כאלו שגם בשעה שיזכו לגדולה, יישארו ענווים, ולעולם לא ישאפו לגדולה עצמית. רק בהם ניתן לתת אמון.

* * *

חינוך זה תהליך, וכדי לגרום לחניך לעשות צעדים קדימה, חייבים לעודד אותו. ילד קטן אינו בשל דיו להבחין בין טוב לרע, הוא צריך לספוג עם הזמן את הטעם הנכון, להרגיש מהי הצלחה ומהו כישלון. במקרה הזה, הדרך המקובלת היא, שימוש בפרסים.

גם אנשים מבוגרים זקוקים לחינוך, וגם לפרסים. מאורעות החיים מלמדים את האדם מה טוב ומה לא. הוא מבין עם הזמן מה גורם לו צער, תסכול, כעס והחמצה, ומה מועיל, מקדם ומנחיל חיי משמעות ונצחיות. עבור אדם מבוגר, הפרס המעודד הוא ההצלחה, הכבוד.

אימתי מקבל אדם טעם בחייו – בשעה שהוא לומד פרק כלשהו בהצלחה. אדם אוהב מטבעו להצליח, היכן שיזהה הצלחה, שם ישקיע. וכך להבדיל גם בתורה ועבודה. הכניסה להיכל התורה מתחילה ברצון להצליח. רק שאיפה לגדולות מסוגלת לגרום לאדם לקחת את עצמו בידיים. כך גדלים – אולם כך גם עלולים להיתקע לעולמים.

בלי תמריצים חיצוניים

לכל דבר יש צד טוב וצד לא טוב. בשביל ההתחלה, הרצון להצליח הוא ישועה; לאחר מכן, השאיפה הזו מכרסמת תחת יסודות האמונה, והיא זו שעלולה למוטט את הנפש. מי שמסתגל לפעול למען ההצלחה, הופך משועבד לעצמו, ומרוכז רק בטובתו, וכאן צומח נגע הגאווה האיום. אם מרכז השאיפות הוא ההצלחה, מי שרואה את עצמו כבלתי מוצלח – במיוחד על רקע אנשים מוצלחים אחרים – מאבד מהר מאוד את הטעם בחייו. הוא נעשה אומלל, חסר ישע מול הקנאה והעליבות הנוגסות בו בכל פה. גם מי שנחשב כמצליח מגיע אי פעם לצומת כלשהי בחייו, שם הוא נתקל שוב מול ניסיונות וכשלונות, ושם אורב לו הייאוש הקטלני.

כל זה עלול להתרחש כל זמן שבמרכז הנפש שוכן ה'אני'. אך מי שצועד בתלם אחר, פטור מן הצרות הללו. בעולמם של צדיקים אין 'אני' ואין שאיפות, יש נוכחות כה חזקה ובהירה של השי"ת, ישנה אמונה כה לוהטת, עד שאין צורך בשום תמריץ חיצוני. עצם העובדה שבשבילי נברא העולם, זו הסיבה הבוערת ביותר לחיי משמעות מלאי מתיקות ועניין. שאיפות והצלחות הן התחלה טובה, אבל את הדרך הזו חייבים להמשיך ולסלול באופן אמיתי ונצחי יותר. מי שקרבת השם מדברת אליו, יכול להיגמל גם מהצורך החיוני – להצליח.

וזה למעשה גם המפתח לשערי תשובה ונחמה עבור כל אדם בעולם. אם הכניסה לעולם הקדושה כרוכה בהצלחה, ישנם אנשים רבים שאינם יכולים לחצות את השער. הם אינם מוצלחים, הם נעדרי כשרון ואין להם לאן לשאוף. אולם, אם השאיפה הנעלה ביותר היא להיות יהודי נאמן כרצון השם, הרי שאת היעד הזה יכול כל אדם להגשים בכל רגע. הצדיק מלמד איך לכל אדם, בכל מצב, יש את הזכות לשרת פני האדון השם. ההצלחה היהודית האמיתית היא בעצם היותך יהודי כרצון השם.

להתפטר מהגאווה המייסרת

הצורך להצליח הוא חזק, לא בקלות נעשים בני חורין ממנו.

כל עוד נושבת בנפש רוח הגאווה, יש בה גם נטיה לנכאות רוח ותחושת החמצה תמידית. רק הצדיקים מסוגלים להנחיל לאדם רוח חיים מסוג שונה, רוח חיים שכל כולה ענווה, שפלות, פשטות, ורצון כנה לעשות רצון יוצרו. רבי נחמן מלמד (ליקו"מ סי' י') שאין כל דרך להימלט מנגע הגאווה הערמומי, אלא על ידי התקרבות לצדיקים. רק צדיק שהשיג באמת את גדלות השם, יכול להנחיל לנו את ההרגשה הזו עד כדי כך שנסכים 'לוותר' על עצמינו.

וכל זה כרוך במעשה קרח ועדתו.

בפרשת השבוע שעבר מספרת לנו התורה על קורח העומד ומכריז מלחמה במשה. חז"ל מלמדים שקורח היה אדם לא פשוט. הוא היה תלמיד חכם ודמות של ממש. רק טעות אחת קטנה ואיומה גרמה למחלוקת הנוראה: קורח, דווקא משום שהיה גדול כל כך, לא הבין מה יש במשה רבינו שאין בו. תורה? גם לו לא חסרה ידיעה וגאונות בתורה! הוא לא השכיל להבין, שמשה רבינו לא הוריד מן השמים רק תורה, הוא הוריד גם ובעיקר את נשמת התורה; את היראה ואהבה, התבערה והתשוקה לה'. משה רבינו לימד אותנו איך לומדים תורה עד כדי שכחת העצמיות; הוא לימד אותנו מהו טעם אמיתי של דבקות. היחידי המסוגל להנחיל לימוד שכזה הוא משה רבינו, עליו העיד בורא עולם "בכל ביתי נאמן הוא", רק "עבד נאמן", עניו ושפל רוח, כזה שגם כשהעפיל לפסגות הגדלות נותר מרוכז תמיד רק במילוי רצון השם, ובהקרבה תמידית למלכות שמים, רק הוא יכול להנחיל לנו לימוד תורה שכולו ביטול והתמסרות לכבוד השם.

ולכן, הסתיימה מחלוקת קרח ועדתו באופן כה נורא, משום שרק כעת, כשהתורה מציגה לנו את אחריתו של קורח, נוכל להשכיל ולהבין שאין כל דרך להימלט מטבע הגאווה הטבוע בנו – אלא על ידי התקשרות לצדיקים, המסוגלים להנחיל לנו ביטול אמיתי ושפלות עמוקה לפני השם.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support