מה עושים בשבילנו הצדיקים?

"זה בחינות פגם הנפש, פגם הרצון; כשרוצה דבר תאוה… ועכשיו כשבא זה האדם לחכם הדור עם נפשו ורצונו, וחכם הדור לוקח כל הרצונות ולוקט אותם אחד לאחד כדי להעלות אותם – ואז מלקט גם כל הרצונות והנפשות שנפלו… שנתקבץ פיזורי הנפש – ואז מאיר הנפש ביותר".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א יג)

הצדיק לא יעבוד את ה' במקומך. ההתקרבות לצדיק איננה משמשת כתחליף להשקעה ולעמל בתורה, בתפילה ובשאר התחומים. למה אפוא ההתקרבות כל כך נחוצה וחיונית בשבילנו?

במאמרו זה מגלה לנו רבינו נקודה נפלאה, אחת מתוך מכלול עצום של סוגיה רחבה ועמוקה זו.

* * *

הנפש – מי מכיר? מי יודע? דומה שהיא שייכת לסוג הדברים שכל עוד הם תקינים ופועלים כשורה, איננו מודעים להם בכלל. לעומת זאת אנחנו מודעים מאד ומושפעים מהביטוי העיקרי שלה: מהרצון המכונה נפש בלשון תורה – "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח) וגם בלשון חכמים: "ממה נפשך" = ממה רצונך.

כל פעולה, דיבור או אפילו מחשבה טובה או להיפך, מוּנַע על ידי איזשהו רצון. יש רצונות כלליים, כמו לעבוד את ה', להתקדם, להצליח, או להתפרנס; ויש רצונות פרטיים, ממוקדים, כמו להבין 'תוספות' מוקשה בגמרא, להרגיע ילד בוכה, או לאכול ארוחת בוקר…

כשנתבונן נראה שהרצונות, חוזקם ואיכותם הם שקובעים את המצב הרוחני שלנו. לא זו בלבד שהרצונות מניעים אותנו למעשים טובים או להיפך, אלא הם גם קובעים את איכותם של המעשים הללו; מצווה שנעשית בחשק ובשמחה – חשובה לאין ערוך מזו שנעשית מתוך אילוץ, שהרי רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו ע"ב); וגם להיפך – "הרהורי עבירה קָשוּ מעבירה" (יומא כט ע"א).

אכן הרצון משול לדלק המניע את כל פעולותינו. אבל איך מתדלקים אותו? כיצד נרענן ונחזק את הרצון לעשות טוב ונגביר אותו על הרצונות ההפוכים?

* * *

נפש יהודית מתגעגעת מאד להתקרב לה', כפי שמוצאים בפסוקים רבים בתהילים, כגון: "נפשי תערוג אלך אלוקים" (מב); "צמאה לך נפשי" (שם). אלא שהרצונות הטובים מתבלבלים לא מעט בעולם שלנו. כך שהעיקר נעשה לטפל, והרע – לטוב, במיוחד אחרי שנכשלים פעם ושתיים בחטאים המטמטמים את הלב, כמו שאמרו חז"ל במסכת יומא (לט ע"א).

גם הרצונות שלנו משמשים בערבוביה, הטוב והרע, כפי שאמר רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר" (יומא פו ע"ב), דבר שכמובן מרבה את החטאים, מה שמבלבל יותר את הרצון, וחוזר חלילה עד לכמעט ייאוש.

עד שבאים אל צדיק גדול שיש לו השגה בשורשי נשמות ישראל, שבכוחו לאסוף את כל הרצונות שלנו, בין אלו הטובים יותר בין אלו הטובים פחות, ולהשיבם למקורם הקדוש ולהופכם לרצון אחד חזק וברור: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג, כה) [= אינני חפץ בשום דבר זולתך ה', לא בשמים ולא בארץ].

הצדיק אכן איננו עובד במקומנו, אבל הוא מצייד אותנו ברצונות חדשים ורעננים להתחיל כל פעם מחדש – ממש מחדש.