כך סיפר רבינו ז"ל בדרך משל: שר משרי המלוכה מינה פקיד זוטר מפקידיו, לתפקיד ממשלתי בעיר רחוקה במחוז נידח. הגיע הפקיד אל העיר והרשים את התושבים הנבערים בתלבושתו המהודרת ובחזותו המרשימה. הם, שמעולם לא ראו שר או מלך, החליטו מיד כי זהו המלך בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר. חלקו לו כבוד וגדולה והתרפסו לפניו כל אימת שנזקקו לדבר מה, והפקיד למד עד מהרה את תפקידו בהצגה, שיתף פעולה ואף הוסיף כהנה וכהנה שררה ומלכות.

לימים הזדמן לאותו מחוז נידח השר בכבודו ובפמלייתו, נכנס אל לשכת הפקיד כדי לברר ולבחון את עסקי המדינה, זימן לפניו את אחד השוטרים ושאל אותו על עיסוקו ותפקידו. השוטר הנבער, לא הכיר את השר, רק את הפקיד המתחזה לשר. ובכן, השתטח השוטר לרגלי הפקיד, ופנה אליו בכל גינוני יקר וגדולה, ומן השר התעלם.

אותה שעה התהפכו פני הפקיד כשולי קדירה. הלא יודעים הם שניהם – השר האמיתי והוא, את מקומו. פקיד זוטר הוא, ולא שר נכבד, ואין לך בזיון גדול מזה. (לקוטי מוהר"ן סי' קצד)

* * *

אין זה סוד, הכוח המשפיע ביותר בעולם הוא כבוד. אדם מוערך לפי חזותו החיצונית, וכך גם חפצים ונכסים שונים. הכבוד וההערכה ממלאים כמובן תפקיד חשוב. באמצעותם ניתן להשליט בעולם סדר. אנשי שלטון הנדרשים לאכוף את החוק, נושאים בהכרח חזות מכובדת. "אילמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", המרכיב הזה חיוני.

מלכותא דארעא, מלמדים אותנו חז"ל, כעין מלכותא דרקיעא. היראה הזו שרוחשים בעולם כלפי אנשי מעמד ושררה, נגזרת כביכול מהיראה העליונה של מלכותא דרקיעא. ואם בענייני חולין כך, בדברים שבקדושה על אחת כמה וכמה. התורה מחייבת אותנו להוקיר חכמים, לכבד את התורה ואת נושאי דגלה. ההערכה לחכם או לרב חיונית גם ליכולת הלימוד והקבלה ממנו: אינך יכול לקבל וללמוד ממי שאינך מעריך באמת את דבריו ואותו גופו.

מיהו זה מלך הכבוד

אולם, חרף התפקיד הגדול שהוא ממלא, הכבוד המקובל כאן בעולם בעצם אינו אלא הצגה אחת גדולה. מדוע? משום שאין בכל תבל אף דמות מכובדת מלבדו יתברך, מלך הכבוד. אך ורק לו ולשמו הגדול יאתה הגדולה, התפארה והשררה. כל השאר זו כביכול הצגה.

חלילה, אין לזלזל בשחקנים נושאי התפקידים. ככלות הכל רצון השם שכך יתנהלו הדברים. אך באותה מידה אסור בשום אופן להתייחס להצגה הזו ברצינות מוגזמת. למשל, לראות בכבוד סם חיים. אם יכבדוני – יש לי זכות קיום, אם לאו, אבוי לי.

שופרו של אלול כבר תקע והריע, ולב מי לא ירא. בימי הרחמים והסליחות, עם ישראל מתגייס לעבודת התשובה. במרכזם של הימים הנוראים ניצבים יחד עבודת התשובה, וכינון מלכות השם בעולם. זה הזמן המסוגל ביותר להיטהרות, תשובה, ובעיקר התמסרות חדשה ומלאה למלכות השם. אין לך יהודי שאינו מעוניין לעשות תשובה, אולם נקודה אחת עלולה להפריע נורא, והיא ממלאת לצערנו תפקיד חשוב ומוערך מאוד בחיינו – הכבוד.

כל עוד במרכז ההתעניינות מצוי הכבוד העצמי, קשה עד בלתי אפשרי להציב רגל על מפתן התשובה. הכבוד משחד. מי שמרכז חייו כבוד עצמו, אינו מסוגל באותה עת להתרכז בכבוד השם. יתרה מכך, השוחד הזה מעוור את העיניים מלהכיר בטעויות, לזהות את הטעון תיקון ולנסות לשפר. אדם קרוב אצל עצמו ומשועבד לכבודו, איך תבקש ממנו להשליט על עצמו משטר ומערכת שיפוט הנוגדים את העדפותיו האישיות?

וזה פועל גם בכיוון הנגדי. התלות בהערכת הסביבה גורמת סבל רב. אדם שכזה לעולם לא יהיה מסוגל לעמוד מול כישלונות, לספוג דחיות והרחקות, הוא יישבר במהרה ויתקשה להתאושש. כבוד עלול להיות צרה צרורה.

צעד ראשון בתשובה

ולכן, צעד ראשון בדרך לתשובה, הוא להשתחרר ולו מעט מהתלות המעוותת בכבוד העצמי. זה יקל על עבודת התשובה, יפשט את התמודדויות המציאות, ויפתח בפנינו שער חדש של הכרה בנוכחות השם.

ההזדמנות הזו נוצרת באלול. אם בימים של שגרה, שקוע האדם במחוז חייו בגינונים אוויליים של כבוד מדומה, משועבד להיררכיה של מעמדות, ערך עצמי וניסיונות נואשים למצוא חן וחסד בעיני הבריות, הרי שכעת, בערבו של ראש השנה, עת מפציעה בעולם התגלות מלכות השם, ניתנת לנו ההזדמנות להפטר מכל זה.

השר המתחזה יכול היה להשליט שלטון ושררה כמלך מגזע המלכות כל עוד לא ביקר במחוזו הנידח המלך בעצמו. בנוכחותו של המלך לא יתכן לביים הצגה שכזו, שכן "טבע הקטנות להתבטל לפני הגדלות" (ליקו"מ סי' קל"ה), וכשמלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו מופיע בעולם, מי זה מסוגל להמשיך במשחקי כבוד, להיות טרוד בכמה אני מוערך, מי מכבד אותי, ומדוע ביזו אותי? ההצגה הסתיימה, כעת מתחילים החיים האמיתיים.

אלול פותח בפנינו שער לסוג שונה לחלוטין של כבוד: כבוד יהודי. עבור כבוד שכזה אין צורך להתבזות ולהתחנן להערכת הציבור, הכבוד האלוקי שופע על כל יהודי מלמעלה, מעצם היותו יהודי, בנו של השם, ואף בריה אינה יכולה לשלול ממך את הכבוד הזה. יהודי מעצם הווייתו מכובד הוא, נושא על עצמו את הסמל הנעלה והמוערך בעולם, סמלו של בן המלך. אך כדי לקבל תחושה כלשהי בכבוד הזה, מוכרחים קודם להתפטר מכל גינוני הכבוד המדומה. את הדבר הנפלא הזה מעניקים לנו הצדיקים. ההתקרבות לצדיק, ובוודאי נסיעה לצדיק, מביאים את האדם להכרה בכבוד אלוקי נעלה וגדול יותר. וכשמוותרים על הכבוד העצמי, ניתן גם להעמיד בנפש פנימה שופטים ושוטרים, לבחון ולשפוט את עצמו ללא משוא פנים ושוחד, וגם לתקן.