'אין יום שאין בו טוב' – מכריז הזוהר הקדוש (ח"ג, קכג). גם אם ננבור בארכיונים של העבר, או נגיע חלילה לימים הגרועים ביותר בעתיד, לא נמצא אף יום אחד שאין בו אור מיוחד שהמתין לנו שנגלה אותו ונתחבר אליו.

בכל תפילת שחרית – גם בזו החפוזה ביותר – מחכה לנו בין שורות הסידור אור חדש שזורח באותו היום, אור של דביקות וגעגועים מיוחדים שמותאמים דווקא ליום הזה. בכל יום ממתינות לנו בארון הספרים ידיעות קדושות חדשות, שלא ידענו עליהם עד היום. בכל יום ממתינה לנו בשדה או בפינת ההתבודדות, הרגשה חדשה, של לב נשבר או געגוע אל ה'. אף בכל ארוחה וארוחה, ממתינה לנו 'הארת הרצון' חדשה שמאירה דווקא בעת האכילה, הנעשית בקדושה כמובן.

העניין הוא רק, שסביב אותו אור שבכל יום, נמצאת גדר; לא גדר של עץ או פח, אלא של קוצים במקרה הטוב, ושל נחשים ועקרבים במקרה הגרוע. "כל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא ייכנס כל אדם לאותו טוב. ובכל יום תמצא שומרים, כמו קוצים השומרים על הכרם. ויש גם שומרים מסוג אחר: נחשים ועקרבים ושרפים. והם שומרים על אותו הטוב שלא ייכנס שם מי שאינו ראוי. שאם לא כן, היו כל הרשעים נכנסים ברזי התורה" (תרגום מדברי הזוהר, שם).

מהי אותה גדר? מי הם אותם קוצים או נחשים ועקרבים החוצצים בינינו לבין הטוב? הטירדות והבלבולים, ובעיקר הדמיונות, שאומרות לנו: "היום אי אפשר להתחדש ולעבוד את השם"…

וכך כותב מוהרנ"ת על הדמיונות הללו: "צריכים לידע, שמה שנדמה לאדם כאילו היום אי אפשר לו להתפלל בכוונה וללמוד ולעסוק בעבודת ה' – זה נמשך רק מה'גדר מלבר' שיש על הטוב שבכל יום, כמבואר בזוהר הנ"ל, ומשם באים כל הטעויות והדחיות של כל אדם, שבכל יום נדמה לו כאילו היום הזה אינו כלום, כאילו אינו מימי חייו; כאילו היום אי אפשר להתקרב לה' יתברך כלל. כאשר נמצא זה ברוב בני אדם שאינם מפקחים על דרכיהם היטב. בפרט כשיש לו איזה סיבה ומאורע, לטוב או להיפך חס ושלום, שאז היום מתבלבל אצלו לגמרי, עד שרוב ימיהם כלים בזה להבל ולריק רחמנא ליצלן" (ליקוטי הלכות, פיקדון ד, ו).

* * *

על אברהם אבינו מעידה התורה הקדושה, בפרשת השבוע: "ואברהם זקן בא בימים", ומפרש רבינו: אברהם אבינו היה 'זקן', שכן הוא 'בא' ונכנס 'בימים'; הוא לא נשאר עומד מבחוץ, אלא חדר מבעד לגדר המקיפה את הטוב שבכל יום – ולכן היו ימיו ארוכים (ליקוטי מוהר"ן, פד).

שכן, כשעומדים מחוץ לגדר ואין שוברים אותה – היום הופך להיות קצר עד אימה… היום בקושי מתחיל – וכבר הוא נגמר… לא מספיקים בו מאומה, ולא מתרחש בו שום מפנה רציני. אך כשהולכים בדרכו של אברהם אבינו, וחודרים מבעד לגדר – מתארכים הימים. "וכשאדם רוצה וחושק עד מאד, ופותחין לו – אזי כל יום ויום אצלו גדול עד מאד, כי רואה ומשיג הטוב הגנוז, היינו רזין דאורייתא השייך לאותו היום" (שם).

מעתה, גם אם בבוקר מזדקרת לנגד עינינו גדר תיל מאיימת – לא ניבהל. גדר כזאת ניצבה גם בפני גדולי הצדיקים – והם לא נבהלו ממנה. כפי שסיפר רבינו הקדוש לתלמידו רבי נתן:

"שבכל יום כשעומד בבוקר ורוצה להתפלל, אינו יכול לפתוח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו. ואזי הוא רוצה לזכור לעצמו על כל פנים איזה ניגון, כדי להחיות את עצמו באיזה ניגון – וגם זה נמנע ממנו, כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום ניגון, עד שאינו יודע כלל איך לעמוד ולהתפלל. ואף על פי כן הוא עומד להתפלל. אחר כך, כשבא בתוך התפילה, אז מזכיר את עצמו איזה ניגון שבא על דעתו ממילא. הכלל, שכל דבר שרוצה לעשות, קשה עליו מאד ומוכרח לעשות במסירת נפש" (חיי מוהר"ן, י).

"ומזה נתעורר לבי" – כותב מוהרנ"ת – "והבנתי מוסר גדול לעצמנו, ללמוד קל וחומר ממנו, כמה אנחנו צריכין להתחזק ולהכריח עצמנו בכל הכוחות בכל הדברים הנוגעים לה', בפרט על התפילה; הלא אם צדיק קדוש ונורא כמותו, היה צריך למסור נפשו כל כך על התפילה ועל כל דבר שבקדושה, והיה לו מניעות וכבידות כל כך קודם שעשה איזה דבר כנ"ל – קל וחומר ובנו של קל וחומר, כמה וכמה אנו צריכים לטרוח ולהתייגע ולמסור נפשנו בכל יום, בפרט בשעת התפילה שהיא בתחילה כבידה מאד על האדם, וצריכים יגיעות הרבה ולהכריח עצמו בכמה אופנים ועצות – אולי יזכה לדבר איזה דיבור בתפילה. כי בשביל דיבור אחד של התפילה כדאי למסור נפשו, כי תפילה היא דברים העומדים ברומו של עולם".