עיקר שלמות השמחה היא כאשר מתגברים על המרה השחורה והעצבות, וחוטפים אותם לתוך השמחה בעל-כורחם

(ליקוטי מוהר"ן תורה כג).

לכאורה, שמחה היא שמחה. ייתכנו שינויים במידת השמחה, אבל לכאורה לא שייך לחלק בין סוגי השמחות כאשר נמצאים במצב הרצוי: בשמחה. כאן אנו מוצאים שלא כל שמחה הופכת לשלמות השמחה, אלא רק שמחה מסוימת. במלים אחרות: מה ההבדל בין מי ששמח סתם-כך ובין מי ששמח על-ידי הפיכת העצבות לשמחה? בנוסף עלינו להבין את פשר עניין זה, כיצד אפשר להפוך את העצבות בעצמה לשמחה? בפשטות, העצבות תיעלם כאשר השמחה תופיע, אבל היא עצמה לא תשתנה.

רבי נתן מבאר מושג זה במכתב ששלח לבנו (מכתבי מוהרנ"ת, מכתב צא). ניקח לדוגמא אדם שיש לו סיבה מוצדקת להיות בעצבות. הכישלון הוא מנת חלקו היומית, וחזרה בתשובה לא נתפסת כעת כדבר מציאותי בטווח הנראה לעין. הוא יודע שהוא יכול, ושה' לא מתייאש ממנו, ואת כל התורות, אך שום נקודה קטנה של רצון לא קמה בו למעשה. המצוות שלו לא משהו, בלשון המעטה; בקיצור – כישלון מהלך. רק מעוז אחרון נשאר לו: שמירת שבת. חוץ ממנה, המצב קשה ביותר. אין שום סיבה בעולם שהוא יוכל לשמוח בתורה ובמצוות. 'מעט זה גם טוב', יאמרו לו. והתשובה הברורה שלו תהיה: 'לא כשהוא כטיפה בים של רוע'. נבהיר קצת יותר את השאלה. כמו שהזכרנו כמה פעמים, שמחה יכולה להופיע כאשר המציאות מתאימה לחיינו ולרצוננו. ברגע שהמציאות לא מתאימה ורצוננו לא מתקיים, אי אפשר שלא תופיע עצבות. האפשרות היחידה להיות שמח באמת היא כאשר הרצון מתממש, שהכל הולך כשורה. (מצב זה הוא נדיר מאד, שכן הרוב המוחלט ביום-יום לא מגיע לשלמות, ואם-כן אין לו גם במה לשמוח. וכבר דיברנו על זה בכמה מאמרים). ועתה השאלה – איך אדם זה יכול לשמוח? המציאות שלו היא הרי ההפך המוחלט ממה שהוא רוצה בכלליות: לקיים את רצון ה'. וממילא, כשעבודת ה' נתפסת כדבר שלא מתאימה לו, כל יחס שלו אליה כעת יהיה בעצבות.

אומר רבי נתן, נסתכל בצורה ההפוכה. הבן-אדם עובר עבירות, המלאכים שנבראים מהמצוות שלו הולכים ישר לקומה שלישית בבית לווינשטיין. קושיה גדולה יש לנו כעת: מה הוא קשור לשמירת שבת? מה היא עושה אצלו עדיין, ולא משנה כמה הוא יורד, היא עדיין נשארת איתו? אומר רבי נתן, אין שום סיבה אחרת מלבד חסדי וישועת ה'. הקדוש-ברוך-הוא מקרב אותו כמעט בכוח, ותמיד משאיר אותו בתוך הטווח של קיום מצוות, ושומר עליו שלא יתרחק. מלבד החסד הגדול שיש בכך, מתגלה בכך דבר עצום שלא מתגלה אצל הצדיק המושלם. הצדיק תופס את הקשר והשייכות שלו עם ה' לפי מצבו – כלומר, מאחר והוא מקיים את רצון ה' בשלמות, ממילא הוא גם קרוב אליו. הקשר שלו עם ה' מתבטא בזה שהוא יוצר את הקשר. לעומת-זאת, הקשר של אותו רשע עם ה' מתבטא בזה שה' יוצר את הקשר. איפה מתגלית השייכות העמוקה הבלתי-נפרדת? בודאי שאצל הרשע. אותו דבר נכון כלפי הצדיק, אבל אצלו זה לא מתגלה. אצל הרשע מתגלה דבר נפלא: הקשר שלו עם רצון ה' הוא מהותי. זה 'בדם שלו', ולא משנה כמה רחוק הוא יהיה, אין שום מצב שהוא יתרחק מה' לחלוטין. בודאי שאסור לסמוך על זה ולעבור עבירות, ולו רק משום שלפעמים גם את קשר זה אפשר לסיים, ולא כאן המקום להאריך בזה.

מעתה – אומר רבי נתן – נבין מדוע השמחה שייכת לאדם זה ליותר משאר בני האדם. שאלנו, במה המציאות שלו מתאימה לרצון ה', כאשר ההפך הגמור קורה במציאות? והתשובה היא שעצם העובדה שהוא עדיין מקיים מצוות מוכיחה על השיוך הכי פנימי, הכי עמוק, שיש לו עם רצון ה'. כעת נבין את דברי רבי נחמן. השמחה היא למעשה הביטוי של השיוך הפנימי למה שאנחנו עושים. מי שמהפך יגון לשמחה, שפירושו, שבכל מצב של ריחוק (יגון) הוא מוצא בו את הקשר שלו עם ה' (שמחה) במצוות שהוא עדיין מקיים, הוא בעצם האדם שאצלו מתגלה הקשר המהותי ביותר עם רצון ה', וממילא השמחה שלו היא השמחה הגדולה ביותר. אצלו ההתאמה לא נובעת מהצלחה מעשית, אלא מעצם זה שהוא עדיין בסיפור של קיום מצוות, והוא עדיין קרוב אל ה'. הקשר שלו עם ה' מתגלה במצבו בצורה הכי עמוקה והכי פנימית, ומזאת השמחה.

חזקו ואמצו, אחים שלי.

שבת שלום.