למה אנחנו מתפללים, או: הטלפון מלונדון

כשאנחנו מתפללים – מה אנחנו בעצם מחדשים לו?!

האמת שיש כאן קושי מסויים. מה בעצם אני צריך לספר לקדוש ברוך הוא את ההרפתקאות שלי במשך היממה? הלא הוא יודע כבר את הכל! הרי התחושה היא בערך אותה תחושה כשאתה מספר לבן שלך את פרשת השבוע או את סיפור יציאת מצרים כשהוא בעצמו יודע את זה מצוין…

יותר מזה, הרי לא רק שהשם יתברך יודע את הכל, הלא הוא גם זה שמסובב את הכל. ממילא, יש כאן מחסום פסיכולוגי שמונע אותנו בפועל לשתף את השם יתברך בנעשה עמנו בחיי היום יום.

ובכן, למה בכלל מתפללים?!

לטענה הזאת, נענה בשאלה פשוטה: מדוע מתפללים להשם כשמישהו חולה, האם הוא לא יודע שהוא חולה? הוא לא יודע שאתה צריך פרנסה? הוא לא יודע שאנחנו מחכים למשיח? ובעצם, את השמונה עשרה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, וכי הם לא ידעו שהקדוש ברוך הוא יודע הכל?

לא רק שהוא יודע את מה שאתה צריך, הוא כבר יודע מראש איך תראה תפילת השמונה עשרה שלך עוד לפני שהתחלת אותה. אז מה קורה כאן?

למה מתפללים? כדי לפתח אצלינו את הקשר לבורא

אחד ההסברים שמובאים בספרי הקדמונים הוא, שהתפילה באמת לא נועדה בשביל לגלות לקדוש ברוך הוא את חסרונותינו. את זה הוא כבר יודע עוד לפני שאנחנו הרגשנו את החסרון בכלל. אנחנו מתפללים כדי לפתח אצלינו את הקשר אליו; ליצור מציאות שמאפשרת לנו להתחבר לבורא העולם, בצורה שתאפשר לנו לקבל את כל השפע שהוא מצפה לתת לנו.

"בשביל מה אני צריך להתקשר ללונדון?!"

לדוגמא: נניח שביום בהיר קיבלת טלפון נדיר מלונדון, המבשר לך על עשיר שהחליט להעניק מלגה מידי חודש, לכל אדם בארץ ישראל שיום הולדתו הוא באותו תאריך של יום הולדתו של העשיר. ואכן יש לך אח שיש לו יום הולדת בתאריך הזה. ונניח שהעשיר הזה כבר מעודכן בתאריכים המדויקים של כלל האברכים בארץ ישראל. אבל לשם הסדר קבלת המענק, יש צורך להתקשר אליו ולפתוח חשבון בבנק מסויים, אשר לשם תועבר התמיכה מידי חודש.

מה תענה לאחיך כשיאמר לך: בשביל מה אני צריך להתקשר ללונדון, הרי הם כבר יודעים שיש לי יום הולדת בתאריך של לידת העשיר? ועוד קשה לי, הרי אני בבנק פלוני, ומדוע לי לפתוח חשבון מיוחד בבנק אחר? אם באמת אותו עשיר רוצה לתת לי משהו, אז שהוא יבוא ויתן לי כל חודש את מה שהוא רוצה? אני לא הולך לפתוח חשבון…

נו, מה תענה לו?

רפואה שלימה מן השמים.

"ביקש עליהם רחמים וירדו גשמים"

זהו זה. ככה זה עבד וככה זה עובד. כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בששת ימי בראשית עמדו הדשאים על פתח הקרקע עד יום שישי. ולמה? כי לא ירד מטר, עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו (ע"פ רש"י בראשית ב, ה). זה הקריטריונים של הבורא עולם. לשם קבלת השפע יש צורך ליצור כלים. התפילות והדיבורים שלנו עמו יוצרים כלים. דיברת? קיבלת! דיברת יותר, קיבלת יותר. דיברת פחות, קיבלת בהתאם.

"כי כבד פה וכבד לשון אנוכי…"

יש רמב"ן נורא בפרשת שמות. כשהקב"ה מפציר במשה רבינו ללכת לגאול את עם ישראל ממצרים, אומר משה רבינו "לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד, י), והקב"ה ממשיך להסביר לו שלא ידאג בגלל זה. "ועתה לך, ואנכי אהיה עם פיך" וכו'. ונשאלת השאלה, מה הדיון הארוך סביב ענין הגמגום, וכי יש לבורא איזו מניעה לרפאות את משה? הלא הקב"ה כל יכול הוא, ורופא חולי עמו ישראל! והרי זה נמשל לעשיר מופלג המבקש מאיזה חבר לעשות לו שליחות מסויימת, והחבר טוען שאין לו כסף מספיק לנסיעות, והם מתפלפלים היכן ניתן להשיג הסעה בזול, באופן שהכסף יספיק לו. היתכן?

כל כך – משום שמשה לא ביקש על רפואתו!

אומר הרמב"ן שם דבר נורא. כיון שמשה רבינו לא התפלל וביקש על הרפואה של עצמו, הקב"ה גם כן לא הציע לו פתרונות בכיוון הזה. תבקש – תקבל.

ברוח הדברים, התבטא פעם רבי נתן מברסלב זצ"ל: היכן שרואה אני איזה חסרון (הפסקת חשמל, אוטובוס לא מגיע, ילדים בלתי ממושמעים, חובות ומה לא), אחת מהשתיים, או שלא התפללו על זה בכלל או שלא התפללו על זה מספיק (שיח שרפי קודש).

מי יודע כמה מתנות מחכות לך…

קורא יקר וחביב, מי יודע אלו מתנות מצפות לך במצב "המתנה". כמה ישועות שאתה מצפה להם רוצות לזרום אליך, ורק מחוסר אמצעי כלי קיבול (תפילות) הענינים ממתינים?

רגע, אבל למה לשנות מה שה' עשה?!

אגב, הענין הזה שהתפילות יוצרות אצלינו "כלים" לקבלת הישועה – מיישב לנו עוד תמיהה. לכאורה, מה שייך בכלל להתפלל לבורא יתברך לזכות לישועה, הרי הכל לטובה! ואם הקב"ה החליט שיהיה לי סבל מסויים, אם כן כך הכי טוב. ואם כן, נוותר על כל ענין התפילה!

אך באמת מבואר בספרים הקדושים, שהמציאות היא שהבורא יתברך פועל עם כל בן אדם ע"פ הכלי קיבול שהוא מסוגל לקבל. שהרי אם תנסה לשפוך חבית מים לתוך בקבוק קטן – לא יכנס כלום. ואדרבה, הכל ישפך והרצפה תירטב. ועל כן, כל זמן שהאדם עדיין לא התפלל, אז על פי הכלים שיש לו הוא מקבל את ההכי טוב שלו. אבל כשיהיו לו כלים נוספים אז ההכי טוב שלו יהיה הרבה יותר טוב. כי עם כלים נוספים ניתן לקבל כבר שפע נוסף בלי שיהיה שום נזק. אז, זה משתלם.

שפע בלי תפילה – בבחינת בהמה…

נכון, יש מציאויות שאנשים מקבלים איזה שפע מסויים גם בלי שהם מתפללים. ובעצם, גם כל אותם המנותקים מצידם מקשר עם הבורא יתברך – אוכלים ושותים ונהנים מכל הבא ליד ללא תפילה. אך זה כבר דרגה של בהמה חיה ועוף שנמצאים כאן בעולם. בבקשה, אפשר לבחור סוג כזה של חיים. אבל שפע שמגיע על ידי תפילה זה כבר משהו אחר לגמרי. זה משהו במדרגה של בן אדם.

תפילת חנה

בספר שמואל מסופר על חנה (אמו של שמואל הנביא) שלא היו לה ילדים. המצב הזה נמשך קרוב לעשרים שנה. וחנה התפללה והתפללה והתפללה, עד שהגמרא במסכת ברכות לומדת ממנה כמעט את כל הלכות תפילה. אם נניח, לדוגמא, שהיא התפללה לזכות לילדים רק פעם אחת ביום. היא הגיעה במשך תשע עשרה שנה לכמות של למעלה מששת אלפים שמונה מאות תפילות (!)

והנה בשעה טובה, לאחר כל השנים הקשות הללו היא מתבשרת בלידת שמואל. היא מקיימת את נדרה ומביאה אותו למשכן שילה. שמואל מתאקלם שם במהירות, ובשלב מסויים, הוא מתחייב מיתה על שהורה הוראה בפני רבו. עלי הבטיח לחנה ילד חדש, עם כל המעלות שהיו לשמואל (שהיה שקול כמשה ואהרן) והוא אומר לה שהילד החדש יעלה במעלתו עליהם (ע"פ ברכות לא ע"ב), אולם חנה מתעקשת שהיא רוצה דווקא את שמואל, בכל מחיר, ויהי מה.

למה התעקשה חנה דווקא על שמואל?

ויש לנו להתבונן, מה מניע את חנה להתעקש ולחפוץ דווקא בשמואל, אם מבטיחים לה מפורשות שתקבל בן במעלה גבוהה יותר ממנו? וכי רגשות אמהיים בלבד קבעו כאן את הנאמר מפי צדקת זו?

ראיתי פעם ביאור נפלא. חנה אומרת: אל הנער הזה התפללתי. כלומר, הלא הילד הזה נולד אחרי אלפי דמעות, אלפי תפילות עוטפים אותו. אתה רוצה להשוות את זה לילד שנולד באופן אוטומטי? אני לא רוצה שפע מהסוג הזה. גם אם הוא יהיה גדול ככל שיהיה, אני רוצה ילד שנולד מתפילות, זה משהו אחר לגמרי.

מעשה במזיק

הגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב) מספרת על מזיק אחד ששכן בביהמ"ד של אביי והוא היה מזיק לבאי ביהמ"ד, ולא הצליחו החכמים לסלקו. עד שהזדמן לשם רב אחא בר יעקב, ועלה בדעתו של אביי לגרום לרב אחא שיהיה חייב ללון שם בביהמ"ד וע"י זה יתרחש נס ויצליחו להפטר מן המזיק הזה. מה עשה אביי, ציוה על כל בני העיר שלא יתנו לאורח הדגול ללון בשום מקום, ואז ממילא יוכרח רב אחא להתמודד איכשהו עם המזיק.

באותו ערב, רב אחא מצא את עצמו בודד במערכה מול אותו מזיק אשר עמד מולו בדמות תנין עם שבע גולגלות. רב אחא, כמובן, פתח בתחינות ותפילות, ובכל פעם שהוא השתחוה, הוא הכניע וחתך את אחד הגולגלות של אותו מזיק, לאחר שבע השתחואות – הסתלק המזיק לעולמו.

בבוקר, סיפר רב אחא לבאי ביהמ"ד את ליל הזוועות שהיה לו בביהמ"ד. תוך כדי שהוא מפטיר ואומר להם: אם לא שהתרחש לי נס – סיכנתם אותי…

כיצד הכניס אביי את רב אחא למקום סכנה כזה?!

שואל המהרש"א, כיצד אביי לקח סיכון כזה להכניס את רב אחא למקום סכנה, הלא גם אם הוא היה בטוח שיעשו לרב אחא נס מן השמים, הלא אמרו חז"ל שכשעושים לאדם נס מנכין לו מזכויותיו, ואם כן, מדוע מגיע לרב אחא להפסיד זכויות עבורם?

אומר המהרש"א יסוד נפלא בעניני תפילה: הקב"ה ברא בעולם מציאות, שכשהאדם זקוק למשהו והוא מתפלל – הוא יוושע. זה לא נס, זו ההנהגה של הבריאה. וממילא, כל ישועה המגיעה על ידי תפילות גם אם היא תהיה גדולה כמו שתהיה, אין מנכין על זה מהזכויות, ועל זה סמך אביי.

אלא מה, רב אחא טען לחברי הביהמ"ד, הרי בכל זאת לקחתם כאן סיכון גדול, הרי היה יכול להתרחש הנס טרם תפילתי, ואז היו מנכין לי מזכויותי. וגם עתה, שמא לא מכח תפילתי נושעתי.

והנה, הבנו עוד קצת למה בכלל אנחנו מתפללים.

המשך יבוא…