ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > הפגישה: מי לוקח על עצמו את האחריות?

הפגישה: מי לוקח על עצמו את האחריות?

ל׳ במרחשון תש״פ

תשמע, להשקיע כל כך הרבה זמן על תפילות זה נשמע קצת מוגזם. הלא הגמרא (שבת י ע״א) מספרת על רבא שהתבטא על רב המנונא שהאריך בתפילתו ״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה״. אז בעצם מי לוקח על עצמו את האחריות של הביטול תורה הגדול הזה?

למאמרים הקודמים במדור "הפגישה", המדבר על חיי עולם – בהתבודדות. לחצו כאן

תפילה – הנהגה לכולם?

לפעמים עלולה לעלות במחשבתינו טענה האומרת. תשמע, להשקיע כל כך הרבה זמן על תפילות זה נשמע קצת מוגזם. זה אולי הנהגה ליחידים, אבל לומר שזה שייך לגדול שבגדולים ולקטן שבקטנים, זה יותר מדאי. הלא הגמרא (שבת י ע״א) מספרת על רבא שהתבטא על רב המנונא שהאריך בתפילתו ״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה״. אז בעצם מי לוקח על עצמו את האחריות של הביטול תורה הגדול הזה?

שלש סוגים של תפילה

ביאור נפלא על כך מצאנו בספר ליקוטי הלכות (ר״ח ה״ה, ג, ד), שיש שלוש סוגים של תפילה. יש תפילה שהאדם מתפלל על מילוי תאוותיו. לדוגמא, הוא מצפה שיהיה לו מכונית מרצדס או הצלחה בכדורגל. והתפילות הללו, כשאין להם שום מטרה למען תכלית האדם בעולמו, הם פחותות מאד. ועל זה האריך הזוהר הקדוש (תיקו״ז כב) ללעוג על אותם שמגיעים לבית הכנסת לימים הנוראים וצועקים ככלבים: הב, הב. הב לן חיי, הב לן מזוני. הצלחה בביזנס, במניות, במפעל הפיס. תפילות למטרה להצליח להשקיע ולשקוע יותר בעולם הזה.

אולם יש תפילות במדרגה גבוהה יותר. שהאדם מבקש מבוראו בריאות, פרנסה, נחת מהילדים, שלום בית בתור אמצעי לעבודת השם. שהרי בהעדר הבריאות או הפרנסה הוא מתבטל מתורה ותפילה. ונמצא שהתפילות הללו הם על עניני גשמיות שהם אמורים לסייע לו לתכליתו הנצחית. אך אף על פי כן, סוף סוף הבקשה היא על החסרונות בגשמיות. ועל התפילות הללו התבטא רבא באומרו ״מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה״. כי גם אם נניח שיש צורך להתפלל בפרטיות על כל החסרונות הגשמיים, אבל אין להאריך בהם יותר מדי, כשזה על חשבון לימוד תורתינו הקדושה.

"אלמלי הקב"ה עוזרו…"

ויש עוד סוג שלישי של תפילות. בהם פונה האדם אל בוראו בבקשת סיוע להינצל מהיצר הרע שהרי ״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״ (קידושין ל ע״ב) כשהאדם עוסק בתפילות על רוחניות, על קרבת אלקים, על אמונה תמימה, על מתיקות התורה, על אהבת ישראל או תיקון המידות, על עשיית תשובה. הוא משקיע זמן על יעד התואם בדיוק ליעד של לימוד התורה הקדושה. שהרי גם לימוד התורה בעצמו הוא על דעת לזכות לקיים כמאמר חז״ל (אבות פ״א) לא המדרש עיקר אלא המעשה, וכשהאדם מקדיש זמן לתפילות על קיום התורה הוא נחשב כעוסק בתורה. על תפילה זו נשתבחו חסידים הראשונים שהיו מאריכים בתפילתם. שכן ההתאחדות עם השי״ ת ע״י תפילה, היא בעצמה חיי עולם!

"המאריך בתפילתו…"

כך למשל, מסופר על החתם סופר שהיה נוהג להאריך מאוד בתפילתו, וכששמע פעם מאחד מחבריו שבזמן הזה הוא הספיק ללמוד סימן שלם בשולחן ערוך עם כל המגן אברהם. ענה לו: ומה בכך, הלא חז״ל אמרו (בברכות נד ע״ב) המאריך בתפילתו מאריכין לו שנותיו. אם כן בזמן שיתנו לי, בודאי אספיק ללמוד עוד הרבה סימנים בשולחן ערוך (מובא בילקוט עמוד התפילה עמ' 260).

אגב, הדבר ברור שכשהאדם קובע זמן לפגישה עם השי״ת הוא מקיים בו זמנית כמה וכמה מצוות עשה דאורייתא. ראשית כל, חלק מהמצוות התמידיות שמתבטא עליהם ספר החינוך, שיש חיוב תמידי לקיימם כל הזמן. וכל זמן ורגע שיחשוב בהם קיים מצות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות. א. להאמין שיש בורא לעולם. ב. להאמין שאין כח לשום נברא לעשות משהו שלא כרצונו. ג. אחדות השם. ד. אהבת השם. ה. להיות יראת השם על פניו.

בנוסף לכך, כשהאדם מתפלל על צרה או צער מסויים שיש לו הוא מקיים מצוות עשה דאורייתא נוספת של תפילה (ובזה גם הראשונים דס״ל דתפילה מדרבנן מודים דהוי דאורייתא – החינוך מצוה תל״ג). ועל מצות תפילה אומר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר (תיקו״ז נא) ששקולה כנגד כל המצוות.

בנוסף לכך, כשעוסקים בעניני חשבון הנפש, בדרך כלל הלא מגיעים להכרת החטא המביאה למינימום של בושה וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד. קיבלנו עוד מצוות עשה דאורייתא של התשובה. וזה בעצם מה שאמרו חז״ל (אבות פ״ב) שוב יום אחד לפני מיתתך. וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אלא ישוב היום, שמא ימות למחר. ונמצא כל ימיו בתשובה. (ע״פ שבת קנג ע״א)

בפגישה הזאת, אתה מקיים בהידור רב ״שויתי ה' לנגדי תמיד״ פשוטו כמשמעו, אם לא כל היום, אז לפחות שישים דקות. ההמשך כבר יבוא ממילא.

נו, זה משתלם?

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support