אני בן תורה…

ישנם כאלה, שכשהם שומעים שיש צורך להקדיש זמן יום יום לפשפוש המעשים ולתשובה, הם מיד אומרים: תעזוב אותי, אני בן תורה. מי שלומד תורה לא צריך את כל הדברים האלה. חבל על כל רגע. ככה לא צומחים ״גדולים״, זה מתאים אולי לחסידים הראשונים (נו, הם לא היו בני תורה?). פעם היו עושים סיגופים, גלגולי שלג. אולם היום אין לנו שיור אלא התורה הזאת, והלא גמרא ערוכה לפנינו על הפסוק (ויקרא ז) ״זאת התורה לעולה למנחה לחטאת למילואים ולזבח השלמים״, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה לא מנחה לא חטאת ולא אשם (מנחות קי ע״א).

תורה ותשובה

האנשים הללו, צריכים רק טיפ טיפה להתבונן ולגלות, שהגמרא בעצמה נותנת לנו את ההסתכלות הנכונה על עסק התורה. הלומד נחשב כמביא קרבן, אבל גם הלומד וגם המביא קרבן לא בטוח שעסקו בתשובה. התורה יש בה כח סגולי עצום לעורר את האדם לתשובה, והיא עצמה משמשת כתרופה נגד היצר הרע, ויש כח במאור שבה להחזיר את האדם למוטב. אולם בשום אופן אינה משמשת כתחליף לעשיית התשובה. לצערינו, לא חסרים אנשים בדורינו שיודעים תורה ורחוקים מקיום התורה.

גם בזמן בית המקדש, הבאת הקרבן לא שימשה בתור טקס יהודי בפני עצמו: מי שחילל שבת בשוגג עולה לירושלים, לוקח קרבן, מעביר כרטיס אשראי, הולך, מקריב אותו וחוזר הביתה. זה לא עבד כך. הבאת הקרבן היתה מתלווה לעשיית התשובה. שהרי על קרבן בלא תשובה נאמר ״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא) אז ברור שעם הבאת הקרבן היתה חרטה, היה שם וידוי, היה שם קבלה לעתיד (מי יודע כמה דמעות נשפכו שם) והיה שם גם קרבן לכפר על החטא.

פסק זמן לחשבון נפש

היום יש לנו במקום הקרבנות את לימוד תורתינו הקדושה. אבל זה לא יתכן שבגלל היותך בן תורה, אתה פטור מלעסוק בתשובה. לא מבקשים מאיתנו סיגופים ולא תעניות. מבקשים מאיתנו פסק זמן יום יומי לחשבון נפש. כשזה משותף עם בורא עולם, זה כבר נועד לכולנו, כולנו ממש. וזה לא רק לשרידים אשר שם ה' קורא, זה מיועד לכל מי שיודע דעת ויראת השם; כל מי שרוצה דעת ויראת השם.

"ויום אחד בשבוע… יתבודד בינו לבין קונו"

וכך מצטט השל״ה הקדוש בשם החרדים (מובא בביאור הלכה על שו״ע או״ח סימן תקעא) מצאתי בספרי המקובל האלוקי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז״ל (האר״י הקדוש) בספר אחד כתיבת יד וזה לשונו: כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוון, סיגופים ויסורים קשין… לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת השם. זאת היא תקנתו: לא יחלש לא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו, עכ״ל.

ואם מי שהוא עוד מסוגל להתפלפל אם יש כאן חשש ביטול תורה, נצטט כאן את המשך דברי ספר החרדים (בפרק סה): שהמקובל הר״י (האריז״ל) לימד אותם שההתבודדות מועילה לנפש שבעתיים מהלימוד.

"יהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו"

הרמח״ל בספרו מסילת ישרים (פרק ג) כשהוא קובע חד וחלק ״שהאדם יהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עיתים ושעות לזה״, חשש גם כן מכל מיני חכמים בעיניהם, שזה נראה להם בזבוז זמן, ועל פי דעתם ניתן להתעלות יותר על ידי ניצול הזמן לדברים חשובים יותר. הוא טורח לציין על ההנהגה הזאת בזה הלשון: ״העצה הזאת, לא יוכלו לתת אותה, ולא לראות אותה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם, ומשלו בו. כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו – אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש…״

"מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא"…

ממה נפשך, אם אתה כבר זכית למשול לגמרי ביצר הרע ולהכניעו תחת ידך, ולא בא לידך שום מכשול. הרי מסתבר שלא עברת את מדרגתם של הרמח״ל והחפץ חיים והאריז״ל וכל הצדיקים שהקדישו לזה זמן דבר יום ביומו. ואתה בעצמך כבר מודע לחשיבות של הקדשת זמן לזה.

ואם אתה עדיין בגדר שיש לך עוד מלחמות עם כוחות הרע. הלא אין לנו בכלל עיני שכל לקבוע אם זה חשוב או מיותר לנו, כי אנחנו ממש כצאן לטבח יובל. עלינו לבטל את שכלינו מול השקפת חז״ל המחייבת אותנו לעשות את זה יום יום.

אגב, נשאל את אותם ״צדיקים״ שאין להם זמן לזה. האם באמת שאר היום שלהם מנוהל כראוי?

האם לשמוע קצת חדשות או לדבר ״נייעס״ יש להם זמן?

כמה דקות ביום הם משוחחים בטלפון?

כמה זמן הם מקדישים ברשתות מזון לקניות בהתאמה למבצעים…

ואידך זיל גמור!

נקודה למחשבה. ואולי גם למעשה.

מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרי "הפגישה", העוסקים במעלת וחובת ההתבודדות לכל יהודי. הרי לכם הסדרה כולה – קראו והחכימו!