משל…

לעשיר גדול אחד היה הון עצום ורכוש רב עד מאד. לב טוב היה לו לעשיר, ולא יכול היה לראות בעניים של עניי עירו, וכל אימת שהיה נזכר בעשירותו המופלגת – ובמחסורם הקשה, לא ידע את נפשו מרוב צער.

פעם אחת, בשבתו על מרפסת ביתו, בעוד השקט שורר מסביב ופניו נשקפים לעבר הגגות המטים ליפול של שכניו המסכנים, התבונן העשיר במר גורלם של בני סביבתו, ושוב, הסב לו הדבר עגמת נפש רבה, וככל שהרבה לחשוב על כך, כן הלך צערו וגדל, עד שלא יכול היה להתאפק עוד, קם והכריז שכל מי שירצה יוכל לבא אליו ולקבל הלוואה הגונה, לזמן בלתי מוגבל ובתנאים נוחים, ככל אשר יחפוץ…

הדברים הכו גלים בעיר ומחוצה לה, ולא יצאה שעה ארוכה וכל ביתו היה מלא אנשים עד אפס מקום. כל הלך עני, כל מר נפש ואף מבני העילית שבעיר, באו ללוות מאת העשיר, שנתן לכל אחד הלוואה ביד רחבה ובעין יפה.

העמיד העשיר פקידים, בעלי חשבונית לנהל את פנקסיו שהלכו ותפחו משעה לשעה ומיום ליום… ולא ארכו הימים עד שהיו הלווים רבים ועצומים, עד כי אין מספר.

אך העשיר בטוב לבו ובהונו הרב לא שם לב להלוואות הרבות הניתנות מדי יום על ידי פקידיו, בהיותו שמח על הזכות הגדולה ששלה לידו, להקים מעפר דל ומאשפות אביון.

ויהי היום והעשיר עיין באקראי בפנקסי החשבונות, חשכו עיניו… הוא נוכח שאין איש, מבעלי חובותיו הרבים, ששם על לב לפרוע לו ולו פרוטה אחת מחובו!

הדבר חרה לו היטב ונפשו עגמה עליו, ובלבו החל קובל על כפיות טובתם של העניים ואנשי העיר שכן כולם הלוו סכום העולה לכדי הון עתק.

ברם, לא כולם התעלמו מחובותיהם. איש אחד, עדין נפש, היה בין הלווים הרבים שבשעתו הלווה סך נכבד מן העשיר, אך לרוע מזלו השקיע את הכסף בעסק אחד שירד לטמיון.

לא הצטער אותו האיש כל כך על העסק שלא הצליח כפי שהצטער על החוב שהוא חייב לעשיר ולא יהיה בידו לשלמו. הוא לא ראה לפניו כל סיכוי להחזיר משהו מחובו, והצטער על כך צער רב.

ביום מן הימים, התהלך האיש והרהר באותה הלוואה שלווה מן העשיר, ומוסר כליות עמוק שוב החל מייסרו, בעוד הוא אינו יודע לשית עצות בנפשו, גמר אומר שבכל אופן שהוא עליו להתראות עם העשיר פנים אל פנים, כדי לספר לו את מר לבו.

בא האיש לבית העשיר ושפך לפניו את לבו בתארו לו את גודל צערו על כי אין באפשרותו להחזיר מחובו אף פרוטה אחת…

נתחייך העשיר בחיוך מר על שפתיו ואמר לו: "כלום יש חשיבות כלשהיא לחובך לעומת החובות העצומים המסתכמים מכל ההלוואות? עשה זאת אפוא ואת נפשך הצלת: חזור על פתחיהם של בעלי חובותי ותבע אותם להחזיר לי את חובותיהם, ואף אם לא תצליח להוציא כי אם מעט מכל יחיד, הרי כל פרוטותיהם יצטרפו לחשבון גדול פי כמה וכמה מכל חובך שאתה חייב לי"…

* * *

…ונמשל

"כמה פעמים היה [רבינו] מדבר הרבה עמנו – כותב מוהרנ"ת בחיי מוהר"ן (חלק עבודת ה' סי' צ"ו)והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשי"ת, להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם, כדי לעוררם ולהשיבם, לקרבם להשי"ת… וגם היה רצונו שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם".

אף משל זה על העשיר ובעלי חובותיו משול על החשיבות הגדולה שבקירוב נפשות לעבודת ה', וכמעט אין כמו המשל הזה להמחיש מה רבה התועלת שגורם המקרב לעצמו על ידי קירוב נפשות אחרים לתורה ומצוות, שבכך מחזיר לקב"ה כביכול חובות העולים בהרבה על חובות עצמו כלפי שמים.

העשיר הוא הקב"ה כביכול, שנתן לבני אדם, מידו הגדולה והרחבה, מכל טוב ברוחניות ובגשמיות, ביחוד נתן לכל אחד מאתנו נשמה קדושה החצובה מתחת כסא כבודו.

והקב"ה מצפה מן האדם שיפרע לו מדי פעם בפעם את חובותיו בקיום מצוות וכו' וכו', ויושב הוא, כביכול, וממתין לו לאדם שישוב אליו, כדי שיחזיר אליו את נשמתו זכה ונקיה כפי שנתנה לו, אולם רוב רובם של בני האדם אינם עומדים בהתחייבותם, ואין הם מחזירים להקב"ה ולא כלום מהאוצר היקר שקיבלו בהלוואה מעמו…

כפיות טובה היא זו כלפי הקב"ה כביכול, אך מה עליו, על האדם, לעשות? אם ישוב בתשובה – אכן, מה טוב! אך מהיכן יחזיר להקב"ה כל כך אבידות שאיבד? אפילו אם יחיה אדם אלפי שנים – כלום תדביק תשובתו את הקלקולים שקלקל?! יקרב נא אפוא (אין צריך לומר שלא כתחליף לתשובה ועבודה עצמית, כמובן, אלא כתוספת) נפשות לעבודת ה' וידבר עם בני אדם ביראת שמים, וכל התעוררות וכל הרהור תשובה שיגרום להם יצטרפו ויהיו לחשבון גדול ועצום של מחשבות טובות, רצונות ומעשים טובים, שכולם כאחד יעלו בהרבה על כל ה"חובות" שהוא חייב לקב"ה על ידי מעשיו.

כי על כן, כה הרחיב רבינו הק' את הדיבור על גודל זכותו של המקרב נפשות לעבודת השי"ת עד ש"היה מבזה אותנו בבזיונות על שאנו מתעצלים בזה, ופעם אחת קרא אותנו 'עצים יבשים', אל שאין אנו מולידים נפשות שיתקרבו להשי"ת על ידינו" (חיי מוהר"ן, שם).

והלא כה דברי הזוהר הקדוש: "זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא… וקוב"ה משתבח ביה בכל עלמין".