הערפל
ט״ו בסיון תשע״ט
בעת היום עבורו נברא העולם, יום מתן תורה, בשיאו של המעמד הנורא שבו התגלה הבורא יתברך לעמו והוריד והמשיך להם את תורתו הקדושה, אומרת התורה: "ומשה ניגש אל הערפל – אשר שם האלקים". דווקא בתוך החושך, הערפל וענן המניעות, דווקא שם מתגלה האלקים המעניק לבניו, עמו האהוב, את תורתו הקדושה באמצעות משה רבינו, בחיר הנבראים. למה? מדוע? ומהו אותו "ערפל" שבו מסתתר, כביכול, הבורא יתברך, ומה מטרתו? (מועדים)
חג שבועות, יום מתן תורה.
סופרים משחיזים את עטיהם, בונים תילי תלים של מאמרים במעלת תורתנו הקדושה וסגולותיה; רבני קהילות דולים חידושים להלהיב את צאן מרעיתם לאהבת התורה; דרשנים מסלסלים ומפלפלים, חורזים פסוק למדרש ומדרש להלכה וכו', בונים מערכות, נדבך על גבי נדבך. אלו ידברו על הקולות, אלו על הברקים, אלו על המלאכים ואלו על המרכבה הק'. ואיפה נמצא אנחנו הקטנים מקום, ולו מקום קטן, להתגדר בו?
על כן, נעיז פנינו, ונאחז אף אנו בעט סופרים וננסה לפלפל ולסלסל מעט בדברי רבינו הקדוש ללון לעומקה של הלכה לדלות עצות לחיזוק נפשינו, ונבחר נושא שמסתמא אף לא אחד מהסופרים והדרשנים כתב אודותיו, ואילו רבינו ומוהרנ"ת, שלא השאירו פינה וזוית שלא האירו אותה – פירשוה הדק היטב – הערפל
מה למניעות במתן תורה?
"ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים"
"כי מי שהולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי ה' יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו ואינו מניח אותו לילך בדרכי ה' יתברך, ומזמין לו מניעה", "ומניעה הוא בחינת ענן וערפל" (ליקו"מ קט"ו).
מתן תורה, למרות שהיה שיא השיאים של הארת פנים וקירבה, כי פנים בפנים דיבר ה' עמנו,וכל העם רואים את הקולות ואת המלאכים לרבבותיהם וכו' – עם כל זה, גם שם היו מניעות. ולא זו בלבד שגם לשם הצליחו המניעות, שנואות נפשנו, להתגנב, אלא שעוד הצליחו להעפיל ולתפוס מקום בפיסגה, והרי מקרא מפורש דיבר הכתוב: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". שם האלוקים, לא פחות, בתוך הערפל והמניעות. וגם אם נפרש, לפי פשוטו של מקרא, כרש"י האומר ששלוש מחיצות היו, זו לפנים מזו, חושך, ענן וערפל, הוא עב הענן, ואחריו לפנים משלוש מחיצות ניצב, כביכול האלוקים, ולא כרבינו הק' בתורה הנ"ל, המפרש שהאלוקים הוא בתוך הערפל ממש "כי בתוקף המניעות עצמן נסתר האלוקים", עם כל זה גם לפי פירוש רש"י (ולפי הסברת רבינו הק' שהערפל הוא המניעות), נמצאנו מתקשים: מה מקום לערפל במעמד הר סיני בכלל, ועוד יותר, במחיצה הקרובה ביותר להתגלות הבורא ב"ה? הא כיצד?
המניעות – שורש הבריאה
אלא שבאמת, המניעות – גם המניעות המגושמות שלנו – שורשן במקום רם ונישא, במקום הגבוה ביותר בבריאה. המניעה למעשה הינה הדבר הראשון שהאציל מתוכו הבורא ב"ה, כדי "להוציא את מחשבתו מכח אל הפועל" כביכול – לברוא עולם בו יוכל להיטיב מטובו, ולהשפיע מרחמנותו.
"כי השי"ת מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו, וכאשר רצה השי"ת לברוא את העולם לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף, על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם" (ליקו"מ ס"ד א').
נמצא, אם כן, שהפעולה הראשונה בבריאה, שקדמה בעצם לבריאה והיתה תנאי לקיומה, היתה "צמצום האור לצדדים", סילוקו ויצירת חלל פנוי מאור. ורק לאחר פעולה זאת, אפשר היה להוציא את מחשבת הבריאה מכח אל הפועל ולהיטיב מטובו. החלל הפנוי, אם כן, שהוא אביהן של כל המניעות, ההסתרות והצמצומים, הוא שורש הטוב, שורש הרחמנות, ורק בזכותו ועל ידו, מתאפשרת יצירה, התקדמות, התקרבות אל השי"ת וקבלת טובו.
ואם-כן, אם הדבר היסודי ביותר, הראשוני ביותר, בבריאה הן המניעות, אזי במתן תורה שהוא הרגע אליו ייחלה וציפתה כל הבריאה, כי הוא תכלית המכוון, כמו שפירש רש"י על האות ה' שבמילה "הששי": לומר ש"כולם תלוים ועומדים עד יום הטוב, הוא שישי בסיון המוכן למתן תורה" – פשוט וברור, שבין המחותנים הראשים תופענה גם המניעות.
ובאמת, מסביר מוהרנ"ת, שכל מה שעבר בבריאת העולם עובר גם על כל אחד ואחד בכל עת שהוא חפץ לגשת אל הקודש, להתהוות ולהבראות מחדש, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, וק"ו במעמד הר סיני כשכל ישראל באו בלהבות קודש להתקרב ולצאת מחול אל הקודש, שזה בחינת בריאה חדשה ונפלאה, ודאי שלהתגלות הזאת נצרכה מניעה גדולה באותו יחס ומידה.
גם מה שנשאר בסוף זה דווקא הערפל
ועל-כן – חושף מוהרנ"ת את האמת מכיסוי המדמה – המניעה עצמה אינה מניעה כלל אלא התגלות אלוקות – סוג של אור אלוקי שנדמה בעינינו הגשמיות כמחיצה ומניעה אבל באמת מצטייר בתוכה אור האין סוף בעצמו.
ויתר על כן – מוסיף מוהרנ"ת – כל הקולות, האורות והלפידים, אליהם אנו נכספים והם הנדמים בעינינו כתכלית הנרצה, כולם, בסופו של דבר, נעלמים ואינם – ומה שנשאר, אחרי ככלות הכל, זה דווקא הענן והערפל, ובו מצטייר הרשימו של כל אותן אורות ולפידים.
"כי זה הענן והחושך היא טובה גדולה אליו, כי על ידי הענן והחושך הזה שסביב האור אין סוף, על ידי זה דייקא הוא זוכה להכלל ולהסתכל באור האין סוף ואינו נתבטל שם במציאות, ואזי זוכה כשחוזר מהביטול שיהיה נשאר לו אור הרשימו. כי אור האין סוף נרשם ממנו רשימו קדושה בתוך הענן הקדוש הזה ששם דייקא נצטייר ונרשם אור הרשימו של אור אין סוף מחמת הענן והחשך דייקא שהיא בחינת צמצום" (הלכות תפילת ערבית ד).
הערפל – תוצאת חיבור אורותיהן של שתי מדרגות
כל אדם, אם כן, באשר הוא, בכל מדריגה שיהיה, גם השפלה והפחותה ביותר, כאשר ירצה להתעלות למדרגה עליונה יותר, שהיא עבורו בחינת "אור אין סוף", צפוי להתקל במניעות. והמניעה הזאת – מסביר מוהרנ"ת – תפקידה כפול: א. לדחוק בו ולדחוף אותו מעלה – למאוס בעולם הזה ולעצום עיניו מחיזו דהאי עלמא כדי לבטלו מעט אל אור האין סוף שהוא בחינת המדרגה שלפניו; ב. לאחר שזכה להכלל במקום שנכלל לפי מדרגתו וקיבל איזושהי הארה, השגה וחיות חדשה וחזר למקומו, או אז תפקידן של המניעות לסייע בעדו לצמצם את האור כדי שישאר בידו איזו רשימו, ולא יסתלק האור כליל ואז מאומה לא ישא בעמלו חלילה. וצמצום זה נקרא בפינו בשם ירידה ומניעה, ובאמת, כאמור, הוא תכלית הטובה שבכל הבריאה כי באמצעותו אנו יכולים לקבל איזו התנוצצות באור האלוקי שהוא חיותנו ותקוותנו. ואם נזכה להיות משכילים אל דבר ולהאמין כראוי בדברי מוהרנ"ת, ולא ליפול ליאוש בזמן הצמצום ולא לשמוע להסתת היצר המתגבר באותה עת לומר שהצמצום הוא עונש והרחקה – או אז נזכה שהמניעה – הערפל – הענן – יהיו "לענן קדוש", כלשון מוהרנ"ת, ובו הצטיירו והתלבשו כל השגותינו בתורה הקדושה.
ובסגנון אחר: כל היסורים והמניעות והקשיים שאנו נתקלים בהם בעבודת ה' ברוחניות ובגשמיות, הינם למעשה תוצאה וסיכום של שני סוגי מוחין ואור הנמשכים ומאירים משני כיוונים, מלמעלה ומלמטה. מהמדרגה שמעלינו, שאליה אנו חותרין, המאירה בנו ודוחקת בנו, באמצעות המניעות והיסורין, לבטל מעט את עובי גשמיותינו, כדי שנוכל לעלות ולהכלל בה, שהיא בחינת אור האין סוף עבורנו. והארה נוספת מהמדרגה שמתחתינו, בה אנו עומדים עכשיו, שמתאמצת לצמצם את האור אליו הגענו, לציירו בקרבנו ולרושמו בדעתנו. והצמצום הוא התמעטות האור וכיווצו. ולנו נראה הדבר כערפל וחשכה בעוד שהאמת היא שזה זה האור המצומצם הנחקק בנו ומביא אותנו אל המדרגה הבאה, זו שלפנינו.
ה"ערפל" של משה רבנו ע"ה הוא התורה הקדושה
וזה אמת ויציב ונכון וקיים לגבי כל אדם באשר הוא, שאצל האדם הפשוט "אפילו שאינו זוכה לחדש בתורה ממש צריך על-כל-פנים להתגבר בכל יום ויום לעסוק בתורה בחשק חדש וחיות חדש ויהיו בעיניו כחדשים ממש כי זהו גם כן בחינת התחדשות התורה" (הלכות נט"י ד') ואדם שהוא צדיק וקדוש, יזכה שאור הזריחה והרשימו יתלבש אצלו בהשגות וחידושי תורה, ומשם נמשכים כל הספרים הקדושים, כי כל ספר אמיתי שחובר על ידי צדיק וקדוש הוא הרשימו של ביטולו אל אור האין סוף, הוא ה"ירידה" שלו שלאחר הביטול, והלומד בו יזכה שיאיר בו אור האין סוף המלובש באותיות לפי מדרגתו של אותו צדיק.
וזה סוד מתן תורה, כי המשכת התורה הקדושה, הלוחות הקדושים וחמשת חומשי תורה, הם הרשימו של הביטול של משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים אל אור האין סוף בתכלית השלימות.
"כי עיקר קבלת התורה היה על ידי בחינה זאת על ידי שהיה תחילה בצרה גדולה במצרים עד שבא משה רבינו וביטל עצמו בתכלית הביטול, כמו שכתוב והאיש משה עניו מאד שזהו בחינת תכלית הביטול ועל ידי הביטול הזה ביטל כל הצרות וגאל אותנו ממצרים ומכל הטומאות והסטרא אחרא ומבחינת הביטול הזה המשיך לנו את התורה" (נט"י ד' ד').
ובדרך זו, יתבאר, שהזוהר הקדוש הוא התורה שהמשיך לנו רשב"י על ידי ביטולו אל האין סוף, וכן האר"י הקדוש בעץ חיים וכו', וגם הליקוטי מוהר"ן, ושאר ספרי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת, נמשכים מהרשימו של ביטולם אל האין סוף בתכלית השלימות שאין למעלה הימנה ובהם מצטיירת ונרשמת השגתם את האין סוף.
התורה מעוררת ומחזקת
ובעת שאנו לומדים את תורתם הקדושה, היא פועלת בקרבנו את פעולתה הקדושה בשני אופנים: א. אף-על-פי שאנו לומדים אותה בפשיטות בקטנות מוחנו, כיון שבתוך האותיות מולבש אור האין סוף של השגתם העצומה – מאיר גם בנו משהו מן האור הזה ומעורר את נשמותינו ומושך את ליבנו להדבק ולהתבטל לאין סוף; ב. מאידך גיסא לאחר שזכינו בכח תורתם להתעורר ולהתבטל אל האין סוף, לפי כוחנו, מקררת תורתם את היסורים המתגברים לאחר הביטול (שתכליתם כאמור לצמצם את האור בו זכינו). "כי אחר כך מקילין היסורים ומתנחמים עליהם על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורין. כי על ידי הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד, על ידי זה נתמלא שמחה, והשמחה היא כלי אל חידושין דאורייתא" (ליקו"מ ס"ה).
נמצא שהתורה היא דרך חיים וכו' שעל ידה זוכין להכיר את הבורא ית'. ואף-על-פי שלא זכה עדיין לבחינת הביטול בשלימות, על ידי התורה הקדושה יכול לעלות מדרגא לדרגא, עד שיתעורר לבו לקדש עצמו בקדושה יתירה ולסתום עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, עד שיבוא לבחינת ביטול הנ"ל, כי התורה ההוא דרך חיים תוכחת מוסר ודרכיה דרכי נועם וכו' ואינה מכבדת עלינו" (ליקוה"ל, הלכות תפילת ערבית ז,ט).
כי שם האלוקים…
ולאור דברי מוהרנ"ת הללו, מה יפה ונעימה תהיה הסברת דברי רבינו הק' בתורה הנ"ל, בה פתחנו את מאמרינו: "כי השי"ת אוהב משפט וגם הוא אוהב ישראל, אך אהבתו שהוא אוהב את ישראל, היא גדולה יותר מהאהבה שהוא אוהב את המשפט, ועל כן כשמידת הדין מקטרג על מי שאינו ראוי להתקרב להשי"ת, לבלי להניחו לכנוס לדרך החיים, להתקרב לצדיק האמת ולדרך האמת, והשם יתברך, הוא אוהב משפט, על כן הוא יתברך מוכרח כביכול, להסכים להזמין לו מניעות למנעו מדרך החיים, כפי הראוי לו לפי מעשיו הרעים על פי הדין והמשפט, כי הוא ית' אינו יכול לדחות את הדין, כי הוא ית' אוהב משפט כנ"ל, אך מאחר שבאמת הוא ית' אוהב ישראל, ואותה האהבה של ישראל היא גדולה יותר מהאהבה של המשפט כנ"ל מה עושה השי"ת? … על כן השי"ת נותן רשות להזמין לו מניעות, אבל הוא יתברך בעצמו מסתיר את עצמו, כביכול בתוך המניעות וכו' כי באמת אין שום מניעה בעולם כי בתוקף המניעות עצמן נסתר ה' ית' ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשי"ת כי שם נסתר הוא יתברך וזהו: ומשה ניגש אל הערפל, שהוא המניעה, כי שם האלוקים".
ועל פי דברי מוהרנ"ת הנ"ל נבין כי כשהאדם חפץ להתקרב לה', ומשתדל להתעלות ולבטל מעט את גשמיותו ולהתפלל בכוונה ולהכלל על ידי זה מעט באור אין סוף, אזי מידת הדין מקטרגת עליו ומגבירה עליו, בשובו מהביטול, את החושך ענן וערפל, ואזי יונק היצר הרע מהדינים ומתגבר עליו בתאוות ומידות רעות ויסורים, אך האדם המשכיל, המקורב אל הצדיק, הבר דעת, מקבל ממנו דעת ויודע כי הערפל הזה הוא באמת אור נפלא, האור שלו עצמו שהשיג בעלייתו, ועתה מצטמצם, ועל כן הוא מתגבר לעסוק אז בתורה שהיא בעצמה, כאמור, הערפל של הצדיקים. והיא, עדות ה' נאמנה, קוראת ומעידה כי בתוך הערפל שם האלוקים,ועל ידי זה מחיה אותנו ומאירה בדעתנו כי בירידות שלנו – הערפל הנורא – בהם נמצא ומסתתר גילוי הבורא שזכינו להשיג בעלייתנו.
גולשים צפו גם ב:

הברסלבים הראשונים
מסמך מרתק שרשם זלמן שזר מפיו של הרה"ח ר' שמואל מאיר אנשין על התקרבותו לברסלב, על עלייתו ארצה ועל חסידי ברסלב הראשונים בירושלים.

כולם יהיו ברסלב
האם כל הצדיקים שחיו אחרי רבי נחמן לא היו צדיקים? האם לעתיד לבוא כולם יהיו ברסלב? האם חובה על כל אדם להתקרב לרבי נחמן ולהיות חסיד ברסלב? תשובות - בפנים

לכו ונחדש המלוכה
זהו סוד ה'בראשית' מיד אחר ירח האיתנים – להתחיל מבראשית, להתחדש לגמרי ולשכוח את כל העבר. כי "אפילו אם עבר האדם מה שעבר, אפילו אם עבר על כל התורה כולה, אף על פי כן אין…

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

קירוב רחוקים – א
על החובה לעסוק בענין קירוב רחוקים • כוחו של יחיד • התועלת למקרב הנפשות • התענוג הנגרם לקב"ה כביכול על ידי קירוב רחוקים • הדרכות רביז"ל בעסק הקירוב • עובדות מאנ"ש ועוד | מאמר ראשון

גילוי העולמות (א)
לכל אדם ידיעות אודות המציאות, אותן קנה באמצעות כוחות החכמה והבינה שלו ובאמצעות הנתונים שנמסרו לו על ידי חושיו. אולם "דעת" היא התוודעות מסוג שונה אל המציאות. הכוונה לגילוי של הקודש בכל דבר, חיבור כל…

המלך והכפרי
"...פנה המלך אנה ואנה וראה כי אין איש, וכי כל שריו ועבדיו הנאמנים עזבוהו לנפשו, ומשכך, מצא המלך עצמו מיואש. הביט לכאן ולכאן, החל צועד מעט "עד שמצא בית כפרי אחד", ותוך שהוא מבוסס את…

בענין השמחה…
נקודת השמחה בעצם היהדות אמורה ללוות את הנפש לכל מקום אליו תתגלגל. המצוות והטוב שיש בכל יהודי, די בהם כדי להחיות את נפשו תמיד, בכל מצב. חיי אמונה הם כאלו שאינם נתונים לחסדי המצב והמקום.…