לגלות את העוצמה הפנימית
בפורים ובכל השנה

בפורים יש מנהג קדוש להתחפש. מה משמעותו של אותו מנהג? ומדוע אחד בוחר להתחפש לשוטר והשני לאדמו"ר, בעוד אחת בוחרת להתחפש לנסיכה והשנייה למכשפה?

התשובה לכך היא שבכל אחד מאיתנו טמונה עוצמה פנימית אדירה, כוח גדול, בחינה מסוימת שמיועדת לצאת דרכו לעולם, גילוי של אור – של חלקו המיוחד בתורה (ככתוב – תן חלקנו בתורתך).

רואים זאת בחוש כאשר אנו מתבוננים בילדים רכים. הם לא מפסיקים לקפוץ, לרקוד, לרוץ, לצעוק ולשחק. המבוגרים ממש מקבלים סחרחורת. "מהיכן האנרגיות הללו?" הם שואלים את עצמם בעייפות כרונית. הכוח הפנימי משתולל בתוך נפש הילד. כולו מלא בהתלהבות.

האמת היא שגם בנו המבוגרים יש את אותו כוח שמעורר אותנו לזוז, לפעול, לחקור ולבחון כל דבר בהתלהבות גדולה. אלא מה? הכוח הזה נעלם מאיתנו, אבדו עקבותיו איפשהו ואת מקומו תפסה עייפות, ואפילו טיפ טיפה עצבות.

מדוע? למה נגזר על המבוגר לאבד את הניצוץ השובבי בעיניים ואת ההתלהבות הבוערת בלב? תארו לכם מבוגר עם ניסיון החיים והחכמה שרכש לאורך שנים ויחד עם זאת כולו התלהבות של אש מהחיים. נשמע מעניין, לא?

הסיבה היא שאותה עוצמה שמתגלה בנו כילדים היא עוצמה שפורצת ללא גבולות. היא לא מכירה במושגים כמו עידון, נימוס, ניתוב, ויסות. היא פורצת כמו הר געש או כמו מפל מים אדיר.

אותו הר געש או מפל מים פורץ החוצה ברוב שאון עליז. סוחף, קוצף וגורף אחריו כל חלקה טובה. זה כמו לשמוע להקת נגנים נלהבים שלא השכילו לנגן בהרמוניה, להקשיב זה לזה ולאפשר מקום זה לזה. זה נשמע כמו פצצת אטום קולנית.

זה מבהיל, מאיים, לא קל להכלה, והתגובה שבאה מיד אחר כך היא – "מספיק לקפוץ. די לדבר. לכו לישון. תנו לי מנוחה למען השם".

התגובה מובנת. הנפש הפורצת זקוקה ל"מצרכים" נדירים כדי להכילה; מצרכים שקשה להשיגם בימים טרופים אלו ערב גילוי משיח בעולם; מצרכים כמו – הכלה, סובלנות, בגרות. למי מאיתנו יש אותם כך בקלות?

אותו מבוגר שפוגש בוולקנו העליז הקרוי בנו יקירו לא יכול בקלות להכיל את חוסר העידון הזה כי גם הוא בעצמו היה פעם בילדותו וולקנו לא מעודן שפרץ גבולות ופגש בעוד מבוגר שלא היו לו את המצרכים הנדירים הללו שזקוקה להם נפש עליזה וחסרת גבולות. וגם אותו מבוגר בעצמו היה פעם אף הוא וולקנו עליז ולא מעודן…. וכן הלאה, וכן הלאה…

ואז הוולקנו מתאבן, מתקרר, מתכווץ, מעלים את כל עוצמתו הפנימית ומחביא אותה אי שם הרחק מהישג יד. כי הרי כוונתו טובה הייתה. הוא לא התכוון להרע. אז הוא בולם את פרץ השאון וקוצץ את הכנפיים ונכנס לתלם ו"לא עושה גלים" מיותרים.

וכך כולנו הופכים להיות עייפים נפשית, מובסים ובודדים.

המרקחה הזו של מותשות נפשית פנימית שלא מאפשרת להכיל "וולקנויים עליזים" היא פרי הכישוף הארסי של עמלק. עמלק הוא האחראי על רפיון הידיים מן האור שבנפשנו.

אומרת התורה "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". למה רפידים? משום שרפו ידיהם מן התורה. שלא למדו תורה שלושה ימים רצופים ולכן הפכו לעייפים ויגעים ולא יראי א-לוקים – ואז עמלק בא להילחם בהם.

נשאלת השאלה – אם עמלק הוא המקור של המותשות הפנימית הזו שגורמת לנו להרפות את ידינו מהתורה ולהפוך לטרף קל עבורו, מדוע הגענו ל"רפידים" כבר רפויי רוח, עוד לפני שהגיע עמלק? על כך עונה הזוהר הקדוש – עמלק, עוד לפני שבא להילחם עימנו, כבר עבד עלינו מרחוק בכשפיו האפלים להחדיר בנו ארס של רפיון ידיים ורפיון אמונה בעצמנו, ולכן רפו ידינו עוד אפילו לפני שפגשנו בו למלחמה.

רבי נתן אומר בליקוטי הלכות, הלכות ברכת הפירות הלכה ג', שעמלק הוא בחינת שכחה. הוא מרפה את ידינו בזה שהוא משכיח מאיתנו מי אנחנו; משכיח מאיתנו את האש הפנימית הבוערת בתוכנו ומלהיבה אותנו לדבר מצווה. כל עמלו להפוך אותנו לקרירים ורדומים. "אשר קרך בדרך" אומרת התורה על עמלק ופירושו – אשר קרר אותך בדרך של חייך, הפך אותך לרדום ועייף נפשית.

אך הקב"ה רחמן הוא, ולא רק זאת אלא שהוא אף מאמין בנו באמונה שלמה ומכיר את כוחנו. לכן אומרת התורה "תמחה את זכר עמלק תחת השמיים לא תשכח". אמנם עמלק הוא חזק בארסו המכשף אותנו מרחוק ומחליש את רוחנו עד כדי שלא נוכל לשאת את הכוח שבנו – אך הקב"ה לא מתרשם! הוא יודע את העוצמה הטמונה בנו, שבכוחה למחות את זכרו הארסי ולכן הוא מצווה אותנו "תמחה את זכר עמלק".

איך? על ידי כוח הצדיק. לכן אומרת לנו התורה שכל עוד שהיו ידיו של משה מורמות כלפי מעלה לשמיים באמונה, היו ישראל מנצחים את עמלק במלחמה; וכאשר היה משה מוריד את ידיו היה עמלק מתגבר עלינו.

אמנם כל ניצחוננו היה בכוח הצדיק – אך הצדיק צריך אף הוא את כוחנו, את כוח האמונה שלנו בהשם ובו ובכוח שטמן בכל אחד מאיתנו.

המדרש אומר שידיו של משה היו כבדים כמו שלושה כדים של מים. מדוע כדים של מים ולא, נניח, שקים של קמח? אלא שאין מים אלא תורה, ושלושה כדי מים הם כנגד שלושה ימים שהרפו ישראל ידיהם מן התורה – מאותה הארה רוחנית שיכלו לקבל מהתורה שממנה יכלו להכיר בכוחם הרוחני הטמון בהם.

אם כך אנו לא יכולים לנצח את עמלק אלא בכוח הצדיק, אך באותה מידה הצדיק זקוק אף הוא לנו ולאמונתנו בהשם ובו ובעצמנו על מנת שיוכל לעורר את נשמותינו מתרדמתן ולעורר אותנו להכיר בקדושתנו ובערכנו הרוחני שזה בעצמו הוא ניצחון על עמלק.

בפורים, אחרי שניצחנו את כוח עמלק המעיק על נפשנו, אנו יכולים לגלות את העוצמה הפנימית החבויה בנו. ולכן המנהג בפורים הוא להתחפש. התחפושת עצמה דווקא מחצינה את מה שחבוי בתוכנו, את הכוח הפנימי שרוצה לפרוץ מתוכנו ולגלות את עצמו לעולם.

לכן אחד הוא אדמו"ר בפורים, כי הוא מרגיש את קדושת היהודי שבנפשו; והשני הוא שוטר כי הוא מרגיש את כוחו בלהיות מנהיג; והשלישית היא נסיכה כי היא מרגישה בת מלך; והרביעית היא מכשפה כי היא רוצה לגלות את העוצמה האדירה שטמונה בה והתסכול הטמון בה ולכן עליה להיות מכשפה לפני שתוכל להיות בת מלך בעלת עוצמה ועדינות מלכותית קסומה.

בפורים – אומר רבי נתן (הלכות תפילין הלכה ו') – בזמן קריאת המגילה מתגלה אורם של מרדכי ואסתר שהם בחינת צדיק האמת שמעורר אותנו לגלות את כוחנו. "מגילת אסתר" – גילוי ההסתר.

בפורים מתגלה אור הצדיק שמגלה לנו את הדרך להיות מה שאנחנו באמת על ידי עצותיו הנפלאות ועל ידי עיניו הטובות המונחות עלינו, מאמינות בנו ומכילות אותנו בדיוק כמו שאנחנו. על ידי כל אלה מעורר אותנו הצדיק לגלות את העצמה הפנימית אשר הטמין הקב"ה בכל אחד מאיתנו.